בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

מתחילה לשים לב לאנשים שחוזרים על עצמם שוב ושוב ברשימה של המבקרים האחרונים. זה משמח אותי, זה אומר שאנשים אוהבים את הבלוג שלי.

מה שמביא אותנו לשאלה - למה הם אוהבים את הבלוג שלי? האם זה בגלל קטעי הכתיבה? ואם כן, אילו? הסיפורים או השירים? האם יש להם סגנון מיוחד של שירים שלי שאותם הם אוהבים? אולי הם רוצים שאפסיק לכתוב בחרוזים, ואם לא אז הם לא יבואו יותר?

ואולי הם בכלל אוהבים את הקטעים שבהם אני מדברת על עצמי, ועל מה שקורה לי? אני, בכל אופן, לא אוהבת את הקטעים האלה. הם ממורמרים ומתבכיינים באופן מעצבן. בכלל, אם הייתי אני אבל מישהו אחר, קרוב לוודאי שהייתי שונאת את עצמי (מרחוק), שלא לדבר בכלל על הבלוג שלי. יותר מדי טינאייג'רי בשביל להיות טוב.

אז למה הם כאן בכלל, המבקרים החוזרים? רובם לא ברשימת העוקבים, ואני לא חושבת שיש לי רשימה של מנויים באימייל. אם כן, גם לשם הם בטח לא נכנסו. מה גורם להם להיכנס בכל פעם שאני מפרסמת פוסט חדש?

אלה בטח העגילים שסבתא נתנה לי. אין שום סיבה אחרת.