בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

יודעים לא. יודעים מה, לקחת ולהחזיר באופן מושלם כל כך. ללכת לרדוף אחרי מכונות של משקאות כאלה, כל כך מבדרות, לדעת שהפעם המחברות באות בזוגות. זוגות כפולים. איך מרגישה העובדה שכמעט זרקת את הפורד לתוך הקרטון? זה לא אחראי בכלל.

את יודעת, אין ספק שענני העשרים משתקפים בעתיד החדש שלך. אני לא יודעת אם זה סימן טוב כל כך, מכיוון שלוקח לך כל כך הרבה זמן למצוא אותם, אבל הם שם. בוהים. מזכירים לך חברים טובים יותר, בזמנים רעים יותר, אבל גם מצחיקים הרבה יותר. כמו הרבה כובעים ראשונים, ככה גם הבלונים הללו הגיעו למעלה. טוב, לפחות אחד מהם הגיע.

גשם של ברכות ירד ואת הרגשת מפוחדת מלא-כלום. רצית ללכת בחזרה אל גן העדן שלך, זה שכל חודשיים לוקח אותך מחדש ומזכיר לך מי את ובשביל מה את כאן, בעצם. ואולי בדיוק כמו זה, היית יכולה לוותר על המזלג האדום ההוא. פשוט לא רצית לגרום לעוד תסבוכות, כלבה אכזרית שכמותך. לא רצית ולא יכלת, כי אין לך שום חוש מידה.

ועכשיו? עכשיו מה?