בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

לא נרדמתי היום באף אחד מהשיעורים, למרות שהיו כמה שעות תולדות האמנות ואז אזרחות, אבל נרדמתי כשהגעתי הביתה ועד עכשיו.

זה כמובן די מקסים שלא נרדמתי בשיעורים, כי אולי זה אומר שאני מתחילה לשלוט על זה וזה טוב (אם כי המורה לאזרחות בטוחה ששיקרתי לה בנוגע למחברת בגלל שכן קצת נרדמתי שיעור שעבר, אבל זה לא סותר את זה שבאמת יש לי מחברת חדשה ואני לא בטוחה אם החלפתי אחרי השיעור שעבר או אחרי השיעור שלפניו), אבל בזבזתי הרבה מאוד זמן כשנרדמתי כאן, וזה רע. וגם התעוררתי מזיעה כולי כי הייתי עם שמיכת פוך, ואני שונאת שזה קורה. אני חייבת להתחיל לשלוט בעצמי.

אני כבר מתקרבת לאמצע החדש של טרי פראצ'ט, והוא מעניין כמו החדש של טרי פראצ'ט. עוד בונוס זה שנראה שאני די כמעט מבינה את הכל, ומה שאני לא מבינה מיד מתברר קצת מאוחר יותר מההקשר. חוץ מtoshing, שהייתי צריכה לחפש בויקיפדיה, אבל זו לא מילה באנגלית כמו שזה מונח מהתקופה הויקטוריאנית אז זה לא נחשב. אפילו גוגל תרגם לא ידע מה זה.

אני לא רוצה ללכת לטיול השנתי. זה בערך הדבר האחרון שאני רוצה לעשות כרגע, במיוחד עכשיו כשהחלטתי לכתוב לפחות 1000 מילים ביום (זה יהיה לי קצת קשה לעמוד בזה בהתחלה, אבל ככל שאני אתרגל ככה זה יזרום מהר יותר). וגם - אלה שישה אנשים בחדר (חדר! בביה"ס הקודם היינו מרגישים מפונקים אם היינו מקבלים אוהל. איך שדברים השתנו), ואף על פי שכבר כן התיידדתי עם מישהו בבית הספר *ויהי שמו כאן אייג'*, הרבה מאוד מהשאר אני ממש מתעבת, ואת אלה שאני לא מתעבת אני נייטרלית אליהם בצורה שלילית למדי. אבל אני לא רוצה לבוא. אני גם לא יודעת איפה זה, מה זה, למה זה וכמה זה. מצד שני, אני גם לא רוצה שירשמו לי חיסור, אפילו מוצדק ובטח שלא מוצדק. וזה מעצבן אותי כי בגלל פעילות בית ספרית הייתי צריכה ללכת עם גבס במשך שבועות ולמיטב ידיעתי שום פיצוי לא היה מעורב, למרות שזה היה סיוט. ואני יודעת שזה לא קשור, אבל עכשיו אני עצבנית.

בשיעור תולדות האמנות בזמן שציירתי לעצמי בשקט בעט אדום (לפעמים כשאני מציירת אני מצליחה להישאר בפוקוס. היום זה עבד) כתבתי משום מקום בראש הדף "מילים מדברות אלי יותר מהויזואליות של מה שהן מתארות". אני לעתים קרובות מתנסחת כשאני עייפה, והמסר ברור - כתיבה, לא ציור. קל להתבלבל. אני תוהה אם אני צריכה לעבור בית ספר, לאור העובדה שאני מציירת הכי פחות טוב בשכבה (אני לא מצטנעת. אם אתם קוראים פה באופן קבוע אתם יודעים שאני מכירה בערך עצמי יותר מהרבה ילדות בגילי. לא, זאת עובדה), והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב כשאני מסתכלת על עבודות של אחרים זה "תירגעי, תחשבי על כמה את כותבת יותר טוב מהם. לא רק שאת התקבלת לתלמה מסיבה כלשהי, גם זכית הכי ב-500 שקל בפרס עינת של שנה שעברה, לא ככה? ותחשבי על שם. אף אחד מהם לא היה מצליח לכתוב את שם. אף אחד מהם לא היה מסתכל על הסגנון הבעייתי של קולינס, מחקה אותו וזוכה על התוצאה בפרס, למרות שהיא היתה זוועה. אף אחד לא היה זוכה בעוד מיליון אתגרים במיליון אתרים באינטרנט. אם הם היו כותבים, היה להם את אחד מהבלוגים המסכנים, הכל כך בינוניים האלה לסיפורים בהמשכים ששורצים כאן בכל מקום. סביל להניח שלהרבה מהם כבר יש אותם. אז תירגעי, ותפסיקי לרצות לכרות ראש של מישהו, כי את שווה הרבה יותר מהם".

מילים מדברות אלי הרבה יותר מהויזואליות של מה שהן מתארות. משפט טוב, אני צריכה להשתמש בו איפשהו.