בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

כבר הרבה זמן לא כתבתי כאן.

זה ממש אדיר שהגעתי למומלצים, למרות שחמש עשרה דקות התהילה הישראבלוגית שלי כבר הספיקו לחלוף. אחרי הכל, מהרגע שבו אתה פותח בלוג אתה רוצה, אם באופן מוצהר או לא מוצהר, להיות אחד מארבעת הקטעים שעורכי האתר מצאו מעניינים יותר ממאות הקטעים שמפורסמים בכל יום (נראה לי). וכמובן שאתה חושב שכל פוסט שלך צריך להגיע למומלצים, כי בשבילך זה באמת חשוב, כי אתה מבין את עצמך הכי טוב. אבל כשאחרים גם הם מזדהים עם הכתיבה שלך, מבינים את הרעיון, מקשיבים למילים שלך, מתעניינים - כן, זו הרגשה די נפלאה. זה לא שעד עכשיו רק אני הערכתי את מה שאני כותבת - אני מהדור החדש, זה שלומד את הכוח של האינטרנט, ואיך שהוא עוזר לאנשים להכיר אותך ועוזר לך לראות איך אנשים מגיבים לכתיבה שלך, ורוב הקטעים שלי מפורסמים גם ברשת. אבל לקבל "יפה מאוד!" על שיר נוף נדוש זה שונה מתשומת הלב האישית שאתה מרגיש שאתה מקבל כשבוחרים את הקטע שלך, אחרי שמישהו המליץ עליו, להיות בראש האתר. אני חושבת שהכי קרוב שהגעתי לזה עד עכשיו היה שזכיתי בפרס עינת (מה שהיה, כמובן, הרבה יותר מתגמל מבחינה כספית) - אבל זה היה פרס עינת לצעירים, וכאן הכתיבה שלי נשפטת לצד בלוגרים מבוגרים בהרבה ממני.

ומספיק נונסנס מלא מעצמו על הכתיבה שלי. כתיבה על כתיבה, ככל שכיף לכתוב אותה, לא באמת מעניינת אף אחד, וזה בלוג ציבורי.

אבל על מה עוד יש לכתוב?

החיים שלי חסרי אירועים להפליא. חסכתי 242 שקלים לאנגליה עד עכשיו, אבל יש לי בערך 6 שנים עד אנגליה אז יש לי עוד זמן. קניתי לחולדה שלי אנדי, הדבר הכי מקסים בעולם, כלוב חדש שהוא לא יכול לברוח ממנו. לבשתי עניבה לבית הספר, כמו שאני עושה די הרבה פעמים, שיעור ספורט בוטל בגלל יום רבין. לפעמים אני מודה למפלצת הספגטי המעופפת על הזיכרון הסלקטיבי, שגורם לכל הדבר הזה להיראות במבט לאחור כמו רצף מטושטש, מנומנם, משעמם של זכרונות.

המורה לאזרחות כעסה עלי כי נרדמתי בשיעור. אני לא מאשימה אותה שאני צריכה לקום בשש כל בוקר כדי להספיק להגיע, אבל אני לא חושבת שגם היא צריכה להאשים אותי, בהתחשב בעובדה שהצלחתי להקשיב ולרשום את הכל בצורה מושלמת. זאת אומרת, אין לי שליטה על זה. היא לא חושבת שהייתי מעדיפה כן להישאר ערה עד כמה שניתן? אני מניחה שהיא לא חווה הרבה את ההרגשה הנוראה, נוראה הזאת - כשאין לך שליטה על הגוף שלך, כשאת נרדמת כנגד רצונך, כשאת לא יכולה לממש את עצמך מבחינה פיסית ואינטלקטואלית כאחד בגלל שאת כל כך עייפה שאין לך כוח לחשוב, שלא לדבר על לנשום או ללכת. ולהרדם בשיעור אזרחות, מבחינתי, זה הישג. כי כבר קרה לי שנרדמתי בשיעור צבע, כשכל הכיתה ישבה במעגל, והמורה העיר לי וזה היה הכי מביך בעולם.

כבר הרבה מורים העירו לי כי נרדמתי בשיעורים, אבל הם אף פעם לא ביקשו ממני לבוא לשיחה אחרי השיעור בגלל זה. וזה משפיל, כי היא יודעת שאין לי שליטה על זה, והיא יודעת שאני סובלת מהעובדה שאני מרדמת הרבה, הרבה יותר ממנה. כי לא בכל הפעמים שאני נרדמת אני מצליחה להישאר בריכוז, ואז אני צריכה להשלים את החומר וזה לא נעים. אז התאמצתי היום במיוחד, כי לפני שני שיעורים באמת לא הצלחתי להישאר בפוקוס ואחר כך הייתי צריכה להשלים חומר, אבל היא עדיין כעסה עלי. אז אני לא יודעת מה לעשות.

וזהו.

הגעתי למסקנה שאי אפשר לתאר את הסגנון הטים-ברטוני במילים שהן לא "טים ברטוני".