אני מציירת שמשות על היד שלי בזמן האחרון. לא יודעת למה.
לשיעור אנגלית ביקשו מאתנו לחשוב מה נהיה מוכנים להקריב בפועל בשביל שלום. למרות שיש לנו עד יום חמישי לחשוב על זה, לי כבר יש את התשובה - כלום. כלום, כלום, כלום.
אני יכולה לוותר על הבית שלי (של ההורים שלי. נו, טוב, של האישה שמשכירה אותו להורים שלי. אל תהיו קטנוניים). אני יכולה להקריב את החיים שלי, אני יכולה להקריב את הדעה שלי, את העמדה שלי - לא! אני לא יכולה! כי דברים כאלה יכולים להשיג שלום פורמלי. שלום רשמי. ובזה אין לי רצון, ובטח שלא נכונות להקריב משהו בשביל זה. כי בשלום מהסוג הזה, ברגע שמישהו אומר את המשהו הלא נכון בזמן הלא נכון - כולם מתחילים להפציץ את כולם והכל מתמוטט.
ושלום אמיתי, שלום כזה שבו אף אחד לא שונא אף אחד אחר בגלל שהוא שונה, שלום שבו אין שום טינה בין שני אנשים בגלל המקום, הדת והנסיבות בהן הם נולדו - שלום כזה אי אפשר להשיג באמצעות הקרבות. לפחות לא של הפרט. וכשחושבים על זה, במובנים מסוימים גם לא של הכלל. שלום כזה אפשר להשיג פשוט באמצעות הבנה, באמצעות חוסר-אגרסיביות, חוסר אכפתיות. וגם באמצעות שנאה, אם משתמשים בה נכון. אנשים ממעיטים בערכה של שנאה.
אז לא, אני לא אקריב את הבית של האישה שמשכירה את הבית להורים שלי בשביל שלום. אני לא אקריב את החיים שלי, אני לא אקריב את הדעה שלי, לא את העמדה שלי ולא את הזרת של הרגל השמאלית שלי.
ועכשיו אני רק צריכה לתרגם את זה לאנגלית.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
