בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אשקר אם אומר שאני לא אוהבת להעריץ דברים. אני אוהבת להעריץ את דוקטור הו, ואני אוהבת להעריץ את הארי פוטר, ואני אוהבת להעריץ את ניל גיימן ואת טרי פראצ'ט ואת דוקטור סוס ואנשים שעושים סרטונים מסוימים ביוטיוב ולהקות (אם כי לא הרבה). כי מה אני אגיד - זה כיף להעריץ דברים. תולים פוסטרים על הקירות וחופרים על זה לכולם ומציירים.

אבל אז את מחפשת את זה בגוגל, או בפייסבוק, ואת רואה עד כמה שהם - אוי, זה ממש קשה להסביר. את רואה תמונות ממש אדירות שקשורות לזה, ממש ממש אדירות - ואת רואה את השחקנים, או את הסופרים, ואת רואה אותם מצטלמים עם דברים או עם אנשים, ואת מעריצה אותם.

ואז את רוצה להיות חלק.

אם לשחק בדוקטור הו, או בסרטי הארי פוטר - אם להיות בחוג החברים הקרובים של גיימן או של פראצ'ט או של תיאודור גייזל; אם לצלם את הסרטונים המדוברים ביוטיוב ולנגן בלהקות. אני רוצה להיות חלק מזה, ולהכיר אותם, ולהיות כמוהם ושיעריצו אותי גם ושירצו להיות כמוני.

ולכן אני כותבת. אני כותבת 1000 מילים ביום כדי שהספר שלי יושלם. אני חושבת שאם אוציא אותו, אוציא אותו בישראל - את פריצת הדרך הבריטית שלי אני צריכה לתכנן קצת יותר בקפידה, ואני צריכה לראות אם בכלל יקבלו את זה, ואיך המערכת עובדת, ואיך אנשים מגיבים לכתיבה שלי.

אבל כשאני אהיה סופרת מפורסמת (שימו לב ל"כש"!), ואולי אני כן אוכל להיות חלק - לפגוש את ניל גיימן, נגיד, או לכתוב פרק לדוקטור הו או ללחוץ ידיים עם ג'יי קיי רולינג - אולי אז, כשאנשים יעריצו אותי, אז באמת איהנה מלהעריץ דברים, עם כל הלב.