בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני לא רוצה שיאהבו את הכתיבה שלי. אם אנשים כאלה, כמו שיש כאן בישראבלוג - ואתם יודעים למה אני מתכוונת, כל נערות הסיפורים בהמשכים והכותבות הדרמטיות וה"כתיבה היא הנשמה שלי... אבל אני אוסיף סרטון ביוטיוב ותמונה אחת לפחות לכל פוסט שאני אעלה" וכל ה"מוזיקה היא הנשמה שלי" או "אכפת לי מדברים" או "אני עומדת על העקרונות שלי". כל אלה, שישנאו את הכתיבה שלי. ילדות דמדומים מטומטמות, שילכו לעזאזל.

כל השאר, מוזמנים לשבח אותי בזמנכם החופשי:)

לא, באמת. כשאני רואה שמישהי מגיבה לסיפור בינוני ונדוש של מישהי אחרת ב"שיואו איזה מותח תמשיכייי דיי למה השארתת אותייי ככה במתח הם יתנשקווו ומה יקרה בסוףףףף???", אני אוטומטית מאבדת כל רצון שהיא תגיב לי בבלוג, במיוחד אם זו תגובה חיובית (למען האמת עם תגובות לא חיוביות אין לי בעיה. אוהבת מאוד לריב באינטרנט. זה כיף.). לכן הבלוג שלי הוא לא בלוג סיפורים בהמשכים, למרות שיש לי אחד כזה כדי להוכיח שאני באמת כותבת ולא רק מדברת על כתיבה, אבל למען האמת אני לא חושבת שאמשיך אותו. מחזרתי כמה מהרעיונות הכלליים שלו לטובת הפרוייקט הנוכחי והיחיד, ועכשיו הוא חצי סיפור - אפס מאופס.

אני כועסת. אני עצבנית. אתם לא תשימו אותי במסגרות, לא אתם ולא אף אחד מהאנשים הפתוחים שלכם שרק רוצים להרחיב את המסגרת כמה שאפשר, אבל עדיין למכור לי אותה, ולמכור לי אותה בזול. לא, את המסגרות שלי אני אכין בעצמי. מסגרות עץ פשוטות כאלה, רואים את המסמרים שדפקתי בהן בשקידה, אבל הן שלי. לא כמו המסגרות המסוגננות והחרוטות בעץ שלכם, שעבר כל כך הרבה תמונות עברו בהן ואף אחת מהן לא היתה טובה.

אף אחד לא ישים אותי במסגרת חוץ מאני עצמי, תודה רבה לכם.

אז כן, אז אני לא סובלת את כל הצדקניות והאכפתיות. למשל, הזאתי מהמומלצים. לא האלימות במשפחה, היא דווקא נראית לי מאוד אינטליגנטית (לא שזה קשה כל כך, כן? להיות יותר אינטיליגנטי ממני). לא, אני מדברת על הטבעונית מכאן- http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=753524&blogcode=13564483 זאתי עם הרקע הורוד והמנוקד ששמה תמונות שלה בבלוג וחופרת לכולם על כמה שהיא צודקת וכולם טועים.

חדי העין שביניכם יבחינו כי פיתחתי איתה ריב קטן בתגובות. נו, טוב, זה מה שאני עושה הכי טוב - לפתח ריבים עם אנשים בתגובות. אבל היא ממש עצבנה אותי, הלוואי שימחקו לה את הבלוג מישרא ויערפו לה את הראש. אבל שהדם שלה יהיה בהיר כזה, כמו בסרטים של טים ברטון, לא כהה כמו הדם שהיה לי בבדיקת הדם אתמול בבוקר שעכשיו משאירה סימן כחול כואב על פנים הזרוע שלי.

לבני אדם יש נטייה כל כך מעצבנת להניח שהם היחידים שיודעים את כל מה שצריך לדעת. טוב, הם לא - אלא אם כן הם אני, כמובן.

וחוץ מזה, אני בטוחה שמעט מאוד ילדות בגילי כאן בישרא הגיעו ל32011 מילים, שזה בערך 160 עמודים. אז זה הישג, וזה באמת הופך אותי לטובה יותר מהן. לא בציניות, לא בצחוק. ובזה אני מאמינה, ובזה כדאי גם לכם להאמין - ולבקש חתימות לפני שזה יהיה ממש מבוקש ואני אחיה בכלל בבריטניה.

שבת שלום!