בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

את ירושליים אני שונאת הכי הרבה. אחר כך את צרפת ואחר כך את כל המקומות אני שונאת במידה שווה.

באם. איזו התנסחות. אם הייתי קוראת את זה בבלוג של מישהי אחרת, ישר הייתי מניחה שהיא לא אינטיליגנטית.

טוב, אני מניחה שהשהייה בירושליים היום השפיעה עלי לרעה, כי נראה שאני לא מצליחה להתנסח אחרת. אני צריכה לקרוא ספר טוב (למרות שאני כן! התחלתי שוב את קץ כלזמן של אסימוב, ואסימוב כמו אסימוב הוא נהדר בהחלט.)

הייתי רוצה שיפסיק לכאוב לי הראש, ושאפסיק להיות על סף התפרצות מצב רוח רע חסר פשר בגלל עייפות יתר. ישנתי היום במהלך היום פעמיים, בדרך לירושליים ובדרך חזרה מירושליים באוטובוס (כבר הזכרתי שאני שונאת את ירושליים?), מרגישה עייפה ומטושטשת כמו משהו שהוא עייף ומטושטש. כמו אמנות מודרנית.

חשבתי היום על כמה דברים. אף אחד מהם לא היה מעניין, אז לא אכתוב אותם כאן.

ציירתי במוזיאון הטבע בירושליים חדר עם עכביש ענקי, פוחלץ של עורב ושילוב בין פוחלץ של עורב לבין פוחלץ של חתול בר. לעורב הראשון היתה הבעה של "מה לעזאזל בני האדם האלה עושים עם הגופה שלי חולים בנפש, זה מה שאתם", אבל לעורבים האחרים לא.

עשיתי את מבחן הבית באזרחות, ואז הרגשתי אינטיליגנטית, ואז הבנתי שזה מבחן בית באזרחות ואין לי למה.

מחר מבחן במתמטיקה. אולי אכשל, אולי לא. אני לא יודעת. התכוננתי מעט, עדיין לא מרגישה ממש מוכנה. אתכונן מחר עוד קצת, למרות שאני לא יודעת. כרגע אני במוגבר במתמטיקה, אז יכול להיות שאעבור לרגיל, שזה שלוש יחידות, אם כי שמעתי שדי נוראי שם ואני גם אצטרך לקנות ספרים חדשים.

מרגישה לא טוב, אכתוב את המילים בכל זאת. זה לא שיש לי כל כך הרבה ברירה.

אני היחידה שתוהה מי כותב את המילים מאחורי המסך? או שהכותבים הופכים להיות המילים עצמן? נקודה למחשבה.

יום טוב (ותתחילו להגיב, חלאות, לא שאכפת לי אבל כשיש לי מצב רוח רע אני אוהבת לריב והבלוג שלי הוא הכי נגיש),