בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אזהרה: הפוסט מכיל רמת גיל-התבגרות גבוהה ולא אינטיליגנטית. אני בדרך כלל ממש, אבל ממש לא כזאת קיטשית, מדוכאת והורמונלית. אם אתם שופטים אותי לפי הפוסט הזה, בבקשה אל תעשו זאת.

בימי שישי אני לא כותבת. אנחנו פשוט חוזרים מהקידוש מאוחר מדי, כי אני אמורה להתחיל לכתוב בשש אבל אנחנו רק יוצאים לשם בשש. אם אנחנו חוזרים מוקדם, אני כן כותבת, אבל אם אנחנו חוזרים אחרי עשר אז אני לא. או אם יש לי מספיק משמעת עצמית כדי לכתוב בצהריים, אבל זה בדרך כלל לא קורה כי אני חלשה מאוד. גם פיזית, אבל הכי מנטלית. חברתית אני דווקא טובה, לא בגלל שזה מהנה באיזושהי צורה (בחיי, לא הייתי לבד כבר יותר מדי זמן), אלא בגלל שיש לי את האינסטיקנט ולמדתי אנשים מספיק (אל תספרו להם) כדי לדעת מה עושים בכל סיטואציה שנחשבת לנורמלית. בסיטואציות שלא נחשבות נורמליות, כמובן, אני נהנית יותר.

היה לי היום מבחן בתולדות. קינאתי באנשים באופן כללי, אבל בעצם אני לא צריכה. לכולם יש צרות, לי יש מספיק שכל כדי להתעלם מהן בהפגנתיות. וגם כדי לרשום "הפגנתיות". עצוב לדעת שזה לא מובן מאליו. אתמול לפני שיעור אנגלית, כשקראתי את לעולם-לא-עולם בעברית כי אין לי כסף כמעט בכלל (שכנים שהבטיחו בייביסיטר ולא קיימו, אני ממש חייבת למצוא עבודה אבל אני לא יכולה בימי שלישי וחמישי וזה בעייתי) אז מישהו מהשכבה ניגש אלי ואמר שהוא כבר לא רואה הרבה אנשים קוראים ספרים. הסכמנו שזה עצוב והוא הלך. אני לא חושבת שהוא קורא הרבה ספרים, ואני די בטוחה שהוא הסכים איתי רק כדי שהשיחה תוכל להסתיים, אבל לא ממש היה אכפת לי כי זה ספר מעניין למדי.

אלוהים, אני אפילו לא רוצה לכתוב על הסייט ספסיפיק. זה הלך באופן נוראי. לא רק שאנשים ניגשו אלי ואמרו לי שאני כותבת מהממוש (הייתי צריכה להתכונן לזה נפשית, שכחתי), אלא גם שיש מישהו בביה"ס שפשוט מזיז את הקופסאות ואת הספוג שוב ושוב. התווים נפלו, הקופסאות נרטבו, המצת נגנבה והפרוייקט, שבאיזשהו מקום היה סוג של ניסוי חברתי, הוכיח בני אדם הם חארות ושאני צריכה רעיונות יותר טובים לעבודות. הידד.

מעולם לא התאהבתי באף אחד, אבל היה לי קראש שההורמונים זייפו די גדול על פואם (poem, אם ככה בכלל כותבים את זה. אם לא, מגיע לו שגיאת כתיב). אז, זה כל כך מתבגרי ושטותי מצדי, כי עבר הרבה זמן מאז מעשה הטיפשות המוחלטת הזה, אבל פתאום הוא במערכת יחסים עם מכרה משותפת (מכרה.אני יודעת מי היא, מעולם לא דיברנו) ואני תוהה אם אכפת לי. במיוחד שבתקופה האחרונה התחלנו שוב לדבר, אחרי די הרבה זמן שלא דיברנו, והחלטתי שהוא כן ידיד טוב. יש לנו דברים לדבר עליהם, וזה שהוא מהמין השני ואנחנו לא מעורבים במערכת יחסים רומנטית לא אומר שאנחנו צריכים להתנתק לגמרי. זה פשוט קצת מוזר, זה הכל, אבל שמעתי שזה טבעי בגיל הזה. זה יעבור.

וספוצ'י, לעומת זאת, טיפש במידה מספקת ביותר. אני גאה.

קיבלתי 60 במבחן הבית באזרחות, שעבדתי עליו יותר קשה משאני עובדת על כל מבחן רגיל. שלפתי מחברות, רשמתי הערות בצד, ישבתי - לא ספרתי כמה, אבל בטח אולי שעה - וניסיתי להשחיז את הכתיבה שלי להיות רצינית ומשעשעת, פילוסופית ומקצועית. כתבתי נימוקים מפורטים ודעות נחרצות, אבל לא. היא מצאה לנכון לתת לי 60. עכשיו, הייתי מקבלת את זה שגם שהשקעתי זה לא כזה טוב ואולי זה מגיע לי (יש לי הרבה מזה במתמטיקה), אבל העניין הוא שאני יודעת שזה כן טוב. הכתיבה טובה והנימוקים מצוינים. פשוט, העזתי להגיד שדעתי היא לא ככה או ככה, עם נימוקים שמתבססים על הטיעונים של שני הצדדים, אבל היא נתנה לי אפס נקודות על השאלה (לאנשים שכתבו שדעתם היא ככה ולא ככה בלי נימוק היא הורידה רק שלוש נקודות). אני יודעת שזה לא ממקומי לבקר את שיטת הלימוד שלה, אבל זה מכעיס, ונמאס לי להשקיע בלי סוף בשיעור שלה ולקבל חיסורים על ציוד שכן הבאתי (למה שארצה להביא גם את המחברת הקודמת, אם היא רק מכתיבה דברים במחברת הנוכחית?) ו60 במבחני בית שהם חלק גדול מהציון. אני ממש שונאת אותה, את המורה הזאת לאזרחות, גם כי אני יודעת שהשיעור הזה היה יכול להיות כל כך הרבה אם מישהו אחר היה מלמד אותו.

במתמטיקה, לעומת זאת, אני משתפרת בעקביות. הבנתי לגמרי את נוסחת השורשים, ואני בדרך ללהבין גאומטריה לינארית as well. רק שגיאומטריה לינארית זה מרושע. אני לא חושבת שאלך לחמש יחידות.

היום, לכבוד סוף העולם, באתי במעיל טננט עליו תג מרצה של אייקון, פגיון מספוג, עניבה ומבט זחוח. היה מבחן בתולדות, אני חושבת שהצלחתי לא רע. מצד שני, זה מה שחשבתי על מבחן הבית באזרחות.

חופש גדול שמח, וסליחה על הפוסט הלא אינטיליגנטי,

נו, אתם כבר יודעים מי אני.