בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

והנה יש פוסט עליו בבלוג של סופרת מפורסמת לעתיד. אני לא בטוחה שמגיע לו.

וספוצ'י מגיע מחר הביתה. לבית שלי, זאת אומרת, בארבע, כשאני אבוא. אחרי שנתיים ומשהו וספוצ'י מגיע הביתה, וזה נכתב כמו שיר אז אני צריכה לקטוע את הרצף.

במפתיע, רע לי. כבר הרבה זמן שלא היה לי רע, וזו הרגשה מעניינת למדי. אולי זה בגלל הרואקוטן שאמא התעקשה שאקח, למרות כל הדיקות הדם והטרטורים ובית הקפה בתל אביב, והשפתיים שלי שמתקלפות כמו נחש שמשיל את עורו. הכי רופאת העור אמרה שתופעת לוואי אפשרית היא דיכאון, ובאמת שכבר הרבה זמן לא הרגשתי כל כך רע. 

אני מנסה לדחות אנשים מעלי, אבל הם חושבים שאני צוחקת איתם. כשאני רוצה להיות לבד אני הולכת לחצר, אנשים הולכים אחרי ומדברים איתי. לספרייה, אנשים קוראים לי לידם (ואז מה אם הם "מרשים" לי להביא ספר). וזה לא שהם לא נחמדים, לא, אני מודעת לחלוטין שהבעיה היא בי. כותבת בשיעור אנגלית במחברת משחקי מילים וונוס מציצה לי מעבר לכתף- לא. אף אחד לא רואה את משחקי מילים. היום היה לי יותר רע מהרגיל אז גם הייתי טיפה אלימה, אבל לא יותר מדי. אולי אני צריכה ללכת לפסיכולוג.

וספוצ'י בא מחר וזה מעיק עלי, כי באיזשהו מקום גם יש אצלי שמחה כלשהי על שזה קורה. הכל סביבי מתפרק כמו החפיסות הקטנות האלה שנראות מאורגנות ויפות ואז מושכים באיזה משהו והן מתפוצצות לקונפטי, שכולם מסביב חושבים שהוא יפה ומגניב ומלהיב חוץ מהחפיסה עצמה. בנוסף, כבר שש וחצי ואפילו לא כתבתי. התחלתי לקרוא מההתחלה, אבל תפשתי שזה מטופש ועצרתי די בהתחלה. רק כשאגמור אבין שזה לא ראוי לפרסום. זה חלק מהמסורת.

אולי אני לא אהיה סופרת מפורסמת.

אולי אני לא אהיה מישהו בכלל.

אולי אני כן צריכה ללכת לפסיכולוג. זה לא כאילו יש לי עודף כסף בשביל זה, אז אני פשוט בפעם הבאה שאלך לספריית בית הספר אקח את אחד מהספרים בנושא פסיכולוגיה ואתחיל לקרוא. אולי משהו על דיכאון או על גיל הנעורים. ניל גיימן הוא מדהים, כמובן, אבל זה יעזור לי יותר לפתור את הבעיות שיש לי כרגע, שהן בעיקרון כלום.

אני רק יודעת שרע לי, במפתיע, וזו הרגשה חדשה. מעניינת. אני צריכה לנתח אותה ולרשום את המסקנות.