בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

זהו, שהוא נראה מצוין. באמת, נהדר.

זה לא שדיברתי איתו או משהו. אני בטוחה שאם זה יקרה, תהיה לי סיבה לשנוא אותו על טיפשותו, אבל אני עדיין אחשוב שהוא נראה מדהים.

אני שמחה שיש לי את היכולת לנתח את העובדה שלפעמים, גם אם אני לא רוצה, אני מדמיינת אותו ניגש אלי סטייל-דמדומים ואומר שאני בעצם הילדה שהוא תמיד חלם עליה, אבל באמת שאני לא יכולה לדמיין אותנו ביחד. גם כי לא דיברנו בכלל, וגם כי הוא הרבה, הרבה יותר מדי חתיך. 

אנשים חתיכים עדיף להעריץ מרחוק. חוץ מניל גיימן שצריך לבוא שוב לישראל, אבל זה בסדר כי הוא בן חמישים ואחת.

אני יודעת, אני נשמעת כמו מתבגרת מטומטמת. הי, זו לא אשמתי שהמוח שלי הוא כרגע משאבת הורמונים מפמפמת ומבעבעת. וחוץ מזה, זה לא שאני רוצה שיקרה משהו. אני לא מרגישה את הדחף הקלוש ביותר להתנשק איתו או משהו פיזי כזה, אני סתם נהנית להסתכל עליו. כי הוא נראה ממש טוב, אתם מבינים.

בנוסף, מצאתי את "תמונתו של דוריאן גריי" בספריית ביה"ס. התחלתי משהו של טולסטוי, זה היה נחמד אבל כשראיתי את זה לא יכלתי להתאפק והנחתי את זה חזרה במדף. רציתי לקרוא את "תמונתו של דוריאן גריי" מאז שראיתי את זה בפעם הראשונה כשמכרתי את זה בשבוע הספר, אז תשכחו ממנו בשעות החלון הקרובות, חוץ ממחר כשאני אשלים את החומר באזרחות כי לא הייתי שיעור שעבר. 

גם הוא היה בספרייה, אני חושבת, עם המראה שלו והכל, אבל הפעם אני באמת לא בטוחה כי כשאני בספרייה אז הספרים יותר חתיכים מכל בן אדם שיכול להיות קיים אי פעם. בכלל, אני לא חושבת שאני מצליחה להתאהב באנשים. את רובם אני לא אוהבת, ואת רוב רובו של השאר אני משקרת לעצמי שאני מחבבת כדי שלא אחשוב על עצמי כשונאת אדם. אני חושבת שאני נהנית להיות אולי רק עם קאפקייק ועם עדשית, אבל הן בבית ספר אחר אז אנחנו לא נפגשות הרבה בכלל.