בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אין לפוסט הזה כותרת, כי אני לא באמת רוצה שאנשים יקראו את זה, אבל אני כן רוצה שאנשים יקראו את זה, כי אחרת לא הייתי מפרסמת את זה בבלוג. 

חשבתי לפרסם בבלוג רק דברים אינטיליגנטיים שיגרמו לאנשים להעריך אותי, אבל אז החלטתי שלא.

אני חושבת שלפני כמה דקות, אולי בערך שעה, חשבתי להתאבד.

אני לא רוצה שתטעו ותחשבו שאני עצובה, שקשה לי, כי לא. לא יחסית לבנות 15 אחרות, בכל אופן. לא רוצה לפרט.

אני גם לא אומרת לעצמי שלאנשים יהיה טוב יותר בלעדי. טוב, אולי כן יהיה לחלקם, אבל הם ירגישו אשמה רק מלחשוב על זה, וחוץ מזה - ממתי אכפת לי מאנשים?

לא, השיקולים שלי היו אנוכיים בלבד.

הקטע הוא שאני לא בטוחה שאני בכלל רוצה לראות איך זה נגמר.

אני לא בטוחה שאני רוצה לראות אותי בסוף, וגם אם אהיה סופרת מפורסמת, לדעת שזהו, כאן את עוצרת, אין כלום מכאן. אני לא בטוחה שאני רוצה להגיע לשנות ה-40 שלי, במין קהות חושים שדי מאפיינת אותי, בעייפות תמידית שלא מרפה.

כן, כרגע אני ממש נאבקת בעצמי כדי לקום בבוקר לעוד יום, ולא רק בגלל הבקרים שהם גיהינום. כן, אני מודעת לכך שזה יעבור-

למעשה, בדיוק מזה אני פוחדת.

יש לי עוד כל כך הרבה דברים לעבור, להספיק, אבל אני לא חושבת שאני מוכנה לתפניות כאלה של החיים. אני לא רוצה שהדברים יהיו יותר מסובכים מאשר עכשיו, כשאני בשמינית הראשונה של החיים שלי בסך הכל, ואני בערך יודעת די הרבה על המצב שאני נמצאת בו כרגע. אני רואה אנשים אחרים, גדולים ממני - בכמה, בשנה? שלוש? ארבעים? ואני מפחדת שאהפוך להיות כמוהם, מתקשים להתרכז בדברים, מייחלים שזה ייגמר, או אפילו בעלי נקודות קבועות בהן הם חייבים להתעניין ולהתעסק. ילדים, למשל. זוגיות. בגרויות.

אני חושבת על היתרונות והחסרונות של התאבדות. בעיקר חסרונות, כי זו כזאת שטות- אני לעולם לא אראה את עצמי הופכת לסופרת מפורסמת, למשל. אבל מצד שני, אני כן אדע שהיתה את האפשרות הזאת, שהיה בי את הפוטנציאל להיות סופרת מפורסמת, וזה בעצם מה שמשנה במקרה שאני לוקחת את החיים שלי עכשיו. אולי אפילו הייתי חושבת על זה יותר ברצינות, אם הייתי כותבת יותר טוב. לא הייתי רוצה ללכת כשאני כותבת ככה.

בית הספר יפסיד כסף, אבל זה לא כזה משנה לי כי לא כל כך טוב לי שם בזמן האחרון. אני איאלץ להתרגל, זה לא כאילו יש לי ברירה, כי אין לי ממש מקום אחר ללמוד בו. אבל איך לומדים לאהוב אמנות?

אני לא חושבת על האנשים. 

אנדי יצטרך למצוא מישהו אחר שיטפל בו, וזה יהיה קשה כי אף אחד לא חושב מחשבות טובות על חולדות. אולי קאפקייק תסכים, אם אני אשאל אותה. אני לא חושבת שהיא תסכים, כי החיים שלה הרבה יותר מורכבים משלי, ואין לה זמן לגדל חולדה. אני לא רוצה שאנדי יישאר לבד, כי אני ממש אוהבת אותו. אוהבת במלוא מובן המילה, כמו שמעולם לא הרגשתי כלפי אף אחד שהוא לא אולי המשפחה שלי, וזו אהבה נרכשת. אנדי אצלי בסך הכל כמה חודשים.

אנשים ידברו בבוז על הציורים שלי אם אמות עכשיו, אבל הם עושים את זה בכל מקרה.

כמובן שבגיל הזה אני עוד לא יכולה לחתום על כרטיס אד"י, אבל אני חושבת שאם אני אבקש יפה מהמשפחה שלי לתרום את האיברים שלי הם יסכימו. 

ואפילו לא אכפת לי שלא יהיה לי טוב יותר, למרות שעכשיו טוב לי, כי אני אמות אז זה בכלל לא ישנה.

לא, אני לא באמת אתאבד. זה לא קשור לעובדה שטוב לי, כמו שכבר ציינתי למעלה. בעיקר בגלל הכתיבה, אני מניחה, ובגלל שהרעיון להתאבד הוא סוריאליסטי לחלוטין מבחינתי, ובגלל אנדי, ובגלל שאני לא אוכל. בטח לא יהיה לי אומץ גם אם ארצה, אז אל תדאגו לכם שם מאחורי המסך, אם בכלל דאגתם, ואל תתאבדו. זה בזבוז זמן מיותר לחלוטין.