בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

כי גם לי מותר לכתוב סיפורים מדכאים וקצרים בישראבלוג מאוחר בלילה, זה חלק מחופש הביטוי והכל.

דניאל שנא אנשים, לפחות את רובם. גם את אלה שפגש, למרות שעם רובם השתדל לא לדבר, אבל בעיקר שנא דניאל את האנשים שבאינטרנט, אלה שדיברו איתו ממקומות כמו אמריקה והפיליפינים, את אלה שאת חלקם הכיר כבר מבית הספר והיה לא מנומס להתעלם מהם.

הבעיה של דניאל עם אנשים היתה שהם פשוט היו טיפשים מדי, וזה היה כל כך מתסכל עד שאי אפשר היה אפילו להביע את זה במילים, ובטח שלא לשנות משהו. את זה שאי אפשר להפוך אנשים טיפשים לחכמים, את זה למד דניאל כמה שנים קודם לכן, כשהוא באמת ניסה. רק הזיכרון של עצמו בגיל שלוש עשרה, מנסה לחנך אנשים מכל העולם, גרם לו לחייך. כמובן, גם אז הם היו הרבה יותר טיפשים ממנו, רק פחות.

הוא לא התנשא או התנהג ביוהרה. את הדעות שלו, שהוא ידע שהן היו נכונות, דניאל שמר לעצמו בלבד, אולי לכמה טוקבקים עצבניים באינטרנט בזמנים של משבר. הוא מעולם לא התאהב או רכש לעצמו ידידים. לא היתה בת מיוחדת שהוא שם עליה עין, או, לצורך העניין, בן. בבית הספר היו כמה אנשים שעוד התעקשו לדבר איתו מפעם לפעם, אבל הוא השתדל לעשות את השיחות האלה למהירות ככל האפשר. הוא לא היה מעוניין בלבזבז זמן על שכמותם.

כשדניאל היה בן חמש עשרה וחצי הוא כבר דיבר על הוקינג כעל חברו הטוב ביותר, אם כי לא ממש הצליח להבין את המתמטיקה שבתיאוריות שלו. הוא היה יכול להסביר לאנשים את ההגיון שמאחורי המשוואות של איינשטיין, אבל אף אחד לא הבין מזה שום דבר כי הוא לא היה יכול לחשוב על זה בצורה ברורה. קטעים של מילים התערבבו לו בראש בתוך טורנדו של תמונות ומספרים, משלבים ציטוטים של ריצ'ארד דוקינס ושל ביל גייטס, ניסויים של טסלה, תגליות של קירי. הוא היה משוכנע שהוא היה היחיד שהכיר את השמות האלה, וטעה פעם אחר פעם במפגשים פשוטים עם בני גילו, לא מסוגל אפילו להסביר להם למה הם כל כך, כל כך טועים. דניאל הלך ודעך.

מה ששבר אותו היה מבחן איי-קיו שהוא מצא באינטרנט, באנגלית. דניאל תמיד היה טוב באנגלית, והוא ענה על כל שאלה בדייקנות מירבית, דואג שלא לפספס, נעזר רק מדי פעם בגוגל טרנסלייט. השאלות על הסדרות הגיאומטריות היו קלות כמו תמיד, ואת החלק של המספרים הוא עבר כמו גדול. שאלות הגיון, שאלות מכשילות, שאלות שקשורות לשפה- ואז המבחן נגמר, בפחות משעה, ודניאל נשם לרווחה.

התוצאה נטענה כמה דקות אחר כך. 110.

ממוצע לחלוטין, צחקק לעצמו דניאל בשעה שהסתובב סחור וסחור סביב עצמו בכיסאו, טועם את המילים על קצה לשונו. ממוצע לחלוטין.

נו, טוב.