בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אזהרה- בפוסט הזה מתוארת החוויה שלי שכוללת אנשים אחרים. הפוסט מוכיח שאני בעצם אדם מאוד חברתי, והוא בעצם מספר על מה שקרה לי היום (או, איך הכרתי את החבר הראשון שלי מבחינה רומנטית).

הכל מתחיל מהתיקייה שלי. היא בגודל של רבע גיליון, והיום ברישום ציירנו כמה ציורים בגודל חצי גיליון, אז הייתי צריכה לקחת אותם בנוסף לתיקייה. עליתי לאוטובוס (לא לפני שפגעתי בכמה אנשים עם התיקייה וביקשתי סליחה יפה) והרגשתי כאילו היד שלי עומדת לנשור. ניסיתם פעם להחזיק חמישה דפים גדולים ועבים בעזרת אצבע ואגודל בלבד, שגם מחזיקים תיקייה לא קלה בלבד? היד שלי זעקה לרחמים. הייתי צריכה לשבת.

פניתי אל עבר סוף האוטובוס והתיישבתי ליד נערה עם שיער בלונדיני, מבט ביקורתי וחולצה של מסע לפולין של התיכון שלה, מחזור ח"ודשי (מצטערת, הייתי חייבת). היא הסתכלה עלי במבט הביקורתי שלה, ואז הסתכלה במבט הביקורתי שלה שוב לעבר החלון. יש לציין שלבשתי ועודני לובשת היום חולצה תכולה מכופתרת, עניבה סגולה עם דוגמה יפה שחורה ומעין חליפה מעל (בעיקרון המעיל שלי כשרק שני הכפתורים התחתונים רכוסים, אבל זה נראה ככה כמו חליפה). ישבתי לידה. 

באותו הרגע התפנה מקום כפול כמה שורות מלפנינו, ומיהרתי אליו בהכרת תודה. בנות בלונדיניות עם מבט ביקורתי וחולצות של המסע לפולין תמיד הפחידו אותי. אבל אולי חפזוני לשם היה יותר מדי נלהב, שכן בעודי מפלסת את דרכי אל המקום הנחשק, כל רישומי הפחם שלי, בגודל חצי גיליון, החליטו שנמאס להם ונטשו אותי לטובת הרצפה ברעש גדול מדי.

עכשיו מגיע הקטע המלהיב. מישהו, בערך בגילי, שישב בכפולת המושבים מאחורה, הציע לעזור לי לאסוף אותם. הוא אמר לי לשבת ושהוא יעשה את זה. כן, כן, שמעתם נכון - לעזור לי עם הציורים. וזה לא הכל.

אחרי שאמרתי "לא, לא, תודה לא, תודה, בבקשה, ממש לא תודה," וישבתי בכפולת המושבים הנכספת בפנים בוערות, ושיחקתי בבקבוק המים הריק שלי וניסיתי להרגיע את מוחי השוצף שההורמונים שבו בעבעו ברשעות כמו ביורה של מכשפה מהאגדות, ואפילו קראתי מעט מאוד מהעותק שלי של אלים אמריקאים באנגלית כדי להראות לו שלבי תפוס כבר על ידי ניל גיימן וגם נתתי לכרטיסן לעיין בתמונה המביכה ביותר שלי ברב קו - אז הגיעה התחנה שלי, ולחצתי על "סטופ", ולבסוף ירדתי מהאוטובוס.

אז הסתכלתי דרך החלון מבחוץ אל המקום שהוא ישב בו, רק כדי לראות איך בעלי לעתיד נראה, והפלא בפלא - הוא הסתכל עלי גם! הוא הסתכל עלי, וראה שאני מסתכלת עליו, וחייך. כן, כן, אנחנו עושים פה רימייק של דמדומים. הוא חייך!

זה בטח אומר שאנחנו ביחד עכשיו. בפעם הבאה שאעלה לאוטובוס, אהיה מוכנה עם טבעת יהלום, שמלה לבנה עם מחשוף ותיקייה בגודל גיליון, כי בכנות, זה מאוד לא נוח לסחוב ככה את הציורים.