בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

החבל הכחול על הצוואר שלי הוא אות קין שיש בכוחי להסיר. הוא לא הצהרה אפנתית, בדיוק כמו שהשמש שכבר לא על היד שלי לא היתה הצהרה אפנתית, אלא תרופה. תרופת פלא, כך קיוויתי, אבל היא עוזרת רק במעט. 

אני לא אוהבת להיות הבלוגרית שכותבת פוסטים מטושטשים שאף אחד לא יכול להבין ובכתיבה בינונית, אז אסביר שאת החבל הכחול על הצוואר אני עונדת בכל יום שבו לא כתבתי, כל היום - אפילו במקלחת, כך שהוא הופך ללח ומגעיל ואני צריכה לישון איתו ככה, כדי להזכיר לעצמי שלא לכתוב יום שלם זה פשע (כמובן, אני לא מדברת על שירים או סיפורים קצרים, אלא על הספר. אני ממש בשלבי סיום. התערבתי עם סטומבי על עשרה שקלים שאף הוצאה לא הולכת לקבל אותו - זו הפעם הראשונה שאני משתוקקת בכל מאודי לאבד עשרה שקלים). אני עונדת אותו כבר יותר מדי ימים ברצף, לא מחר. היום אני כותבת. 
אבל החבל הוא כמו השלב השני של האנטיביוטיקה, אחרי שהחיידקים כבר הסתגלו למינון הנמוך. השלב הראשון היה השמש על היד, שציירתי במשך שבועות רצופים, כדי להזכיר לעצמי מי אני ובשביל מה אני כאן. אני מתגעגעת לימים של השמש, שהתרחשו לפני לא כל כך הרבה זמן - הייתי כותבת כל יום, אני זוכרת, היה לי זמן. היתה לי מוטיבציה. עכשיו אני בכמה עשרות עמודים האחרונים, ונכביתי כמו נרות חנוכה בבית מלא ילדים שלא שמעו על "אלא לראותם בלבד".

ישמע מאוד מטופש לומר שאם ניל גיימן לא היה, גם הספר לא היה. גם כשממש לא התחשק לי לכתוב, הייתי חושבת עליו ועל הספרים שלו ועל זה שאני צריכה להיות יותר טובה ממנו, ואז, כשאהיה סופרת מפורסמת, הוא יכתוב לי על הפייסבוק ואני לא אענה לו (על מי אני עובדת, ברור שאני אענה לו. הוא ניל גיימן). הוא יוכל לכתוב לי המלצה על הכריכה האחורית, ונדבר באימייל על סופרי נוער חדשים שכמעט כולם בינוניים במידה מקסימה ממש, והוא ישלח לי כתבי יד לא ערוכים של דברים שהוא כותב, כדי שאגיד לו אם זה טוב. ואפילו המחשבה על הכתיבה שלו, שהיא כל כך שלו ולא של אף אחד אחר, גורמת לי לרצות לכתוב. ספר. לכתוב ספר טוב.

ברגע שאגיע לגיל שש עשרה, אשנה את שם המשפחה שלי לשם הנעורים של אמא שלי. עם השם הפרטי שלי אין לי בעיה, כי הוא לא נשמע ממש ישראלי - לא, אני לא מהמתבגרות שחושבות שלהיות אירופאי זה פשוט כל כך קול אבל מבקשות מ'סטטוסים מצייצים' לתרגם להם את התמונות עם האנגלית לכיתה א' שהם מעלים (אני גם לא נכנסת ל'סטטוסים מצייצים', אבל החברים שלי לא מפסיקים לשתף את זה וזה היה הראשון שעלה לי לראש). אני פשוט לא רוצה להיות ידועה כ"סופרת ישראלית" בקורות החיים שלי. לכן אני עובדת כל כך קשה על האנגלית שלי, כי אחרי הצבא אעבור לאנגליה ולא אסתכל לאחור. ולא אכפת לי. אני לא אהיה סופרת ישראלית שהיא דרגה אחת מתחת לסופרים משאר העולם, רק בגלל איפה שבאתי ממנו. (ואנשים שכותבים בתגובות "אם תהיי טובה מספיק זה לא ישנה מאיפה את" - זה משנה ועוד איך. עסקי הספרות בישראל במצב נוראי, אף ספר שיצא בישראל לא התפרסם גם בעולם, אולי חוץ מהתנ"ך. אני מכירה כמה ספרים ישראליים טובים ממש (טוב, אולי אחד, אבל אי אפשר להגיד שאני מתאמצת בעניין הזה), ואני יודעת שאם הם היו יוצאים באמריקה או משהו הם כבר היו רבי מכר בינלאומיים, אבל הם אפילו לא תורגמו לאנגלית. העולם לא הוגן ולא שוויוני וכדאי להבין את זה כבר עכשיו.

אולי, אם תתעניינו מספיק, תרצו לשאול אותי אם אני מתכוונת להוציא את הפרוייקט הנוכחי בישראל, אחרי מה שכתבתי כרגע. התשובה היא כן - אני בת חמש עשרה, למען השם, אין סיכוי שהספר הזה טוב. הוא ייצא בישראל כדי לראות איך אנשים מגיבים אליו, או לא ייצא בישראל ואז סטומבי יהיה חייב לי עשרה שקלים, אבל זה בסך הכל ניסוי. ניסוי שהוא החיים שלי, כמובן, וכנראה תמיד אזכור אותו, אבל ניסוי. וזהו.

פוסט ארוך. לא תכננתי שהוא יהיה כל כך ארוך. מעניין אם מישהו יקרא אותו.