בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

עברו שבועיים לפחות, קראתי, החלטתי שאני לא שולחת. לא רוצה שההתנסות הראשונה שלי עם הוצאות ספרים תהיה דחייה מוחצת, ולעזאזל עם ה"אם לא מנסים בגלל שפוחדים מדחייה אז לא מצליחים בכלום". אני יודעת שזה לא טוב, סוף הסיפור.

רוצה להתחיל חדש. רוצה לכתוב כל כך עד שזה כואב. יש לי רעיון, יש לי סיפור. בעיה.

בעיה? מורכב מהרבה מאוד קשרים אנושיים, מה שאומר שאני צריכה לתכנן את זה מאוד בזהירות,

אני יודעת שהכתיבה עצמה תהיה תענוג, אבל לפני הכתיבה יש המון עבודה שחורה שצריך לעשות, כמו שאני מכירה את עצמי היא תוריד לי את המוטיבציה וזה לא יקרה, ואני לא יכולה להרשות לעצמי שזה לא יקרה כי אז שום דבר לא יקרה יותר

כמו היום ההוא שאמרתי לעצמי שאם אני לא מסיימת את זה היום אז אני לא מסיימת את זה אף פעם, וסיימתי.

אז בעצם

אולי כדאי שאני לא אכתוב יותר

או שאני אעבור ביה"ס

מתחשק לי לא לכתוב יותר לעולם.

שיראו להם, מה זה.