בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני כל הזמן מוצאת את עצמי חושבת ומופתעת שאני עושה את זה במומחיות כזאת גדולה. מה כבר נשאר לי, בעצם, חוץ מלחשוב. גם את זה הטמטום שלי לקח ממני.

זה התחיל באוטובוס אחד לפני אולי שנה. נסעתי, היו הרבה אנשים עם משקפי שמש בתוך האוטובוס ואמרתי לעצמי שחלק מהם קוראי מחשבות. לא כולם, כמובן. לא כל האנשים עם משקפי השמש הם קוראי מחשבות, אבל כל קוראי המחשבות חובשים משקפי שמש. אני לא יודעת למה נדבקתי לרעיון הזה.

צעקתי בראש שלי שירים שהייתי דבוקה אליהם באותו יום. כמה מהאנשים זעו באי נוחות, אפשר לייחס את זה לכל דבר באוטובוס. גם אני זעה באי נוחות. אנשים אחרים זה לא נוח.

ואז, כשבאתי להתחיל לחשוב שוב כי כל הרעיון הזה ממש מטופש, התחלתי להיות מודעת לעצמי חושבת. זה הכי גרוע בעולם, כי בדרך כלל אנשים לא חושבים במילים (רגשות מופשטים. את יכולה להיזכר באירוע כלשהו ואת לא צריכה לשחזר את כולו בזמן שייקח לך לספר אותו במילים, כי הוא עובר לך בשנייה בראש ואת אפילו לא חושבת על זה. זה די אדיר. צריך לרתום את זה לניסויים מדעיים או משהו.), ואז אני כן. אני אומרת להם לצאת מהראש שלי, קוראי המחשבות המפגרים, הם לא יוצאים. הם נשארים שם עד שאני יורדת מהאוטובוס והאוטובוס מתרחק והם כבר לא יכולים לפגוע בי, כי הם לא יכולים להיות מחוץ לאוטובוס. 

זה לא קורה לי בכל נסיעה באוטובוס, שיש קוראי מחשבות. מזל שכך. אני שונאת אותם והם שונאים אותי כי יש לי מחשבות מטופשות ופאתטיות. לפעמים אני סתם משמיעה מוזיקה בראש שלי כדי שלכולנו יהיה נעים, אבל זו מוזיקה שאני אוהבת ואולי הם לא. לפעמים אני אומרת להם לצאת, הם לא מקשיבים וזה נורא. לפעמים אני מנסה לגרום להם להעריך אותי, לא לדעת שאני יודעת שהם שם. לא עובד. לפעמים אני מנסה לחשוב רגיל, אבל אז אני שמה לב שאם מישהו ישמע את זה, הלך עלי. באמת שאם מישהו ישמע את המחשבות שלי, הלך עלי. ואתם חושבים שאני נפתחת כאן. הא.

אז כשהם כאן אני מנסה להרחיק אותם (מוזר שהם נמצאים עד עכשיו רק על אוטובוסים של דן. אני נוסעת כל יום פעמיים ביום על אוטובוסים של קווים והם מעולם לא הופיעו שם. אבל אני לא מאמינה בזה. אני חושבת שזה רק עניין של זמן.) וכשהם לא כאן אני מודה על מזלי הטוב. בעצם,

בעצם אני יודעת שכל קוראי המחשבות היו פעם אנשים רגילים, שבחרו להיות קוראי מחשבות. זו אחווה, זו משפחה. הם אף פעם לא מופיעים לבד. 

בעצם אני יודעת שהקוסם היה פעם קורא מחשבות, אבל המערכת היתה מעוותת בעיניו, הוא ראה שרוב האנשים טיפשים וחושבים על דברים שהוא באמת לא רוצה לדעת מה הם, ושהוא שונא את שאר קוראי המחשבות. זה היה עוד לפני ועוד אחרי שהוא היה הקוסם, למרות שהוא תמיד היה הקוסם, וזה מסובך ורק אני מבינה את זה כי אתם טיפשים מדי.

ואם תעזו לשפוט אותי לפי הפוסט הזה, אני אקח את המחשבות שלכם ואנתח אותן אחת אחת.