בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

לא חכמה להסתגר בבית ולכתוב. מחוסרר אינטרקציה אנושית יוצאים ספרים גרועים (כמו שלמדתי על בשרי), צריכה לצאת ולהכיר אנשים עד כמה שזה לא נעים. במיוחד בגלל שיש לי רעיון לספר, והוא כל כך מקסים ויש לו פוטנציאל אדיר, אבל הוא בערך בנוי אך ורק ואינטרקציות אנושיות. אהיה חייבת להכניס התאהבות וכו', והכל יהיה על בני נוער (לא, לא בני נוער סטייל סיפורים בהמשכים של ישרא. אבל תחשבו מה שאתם רוצים לחשוב), אז אני חייבת לדעת איך אנשים עובדים. 

כן, אני נשמעת מתנשאת, זה נכון. אני באמת מתנשאת. אני באמת ובתמים חושבת שאני טובה יותר מרוב בני גילי האחרים. מצד שני, תנו לי בני גילי אחרים שכתבו ספר של 300 עמודים, אז אני מניחה שאפשר לסלוח לי, אפילו שהוא מזוויע.

אז מה שבאתי בעצם לשאול אתכם, בהשפלה מסוימת, זה - איך מכירים אנשים? אם נגיד אני רוצה לחוות מערכת יחסים רומנטית כדי לדעת איך זה עובד ובגלל שהמוח שלי טובע בהורמונים, איך בעצם עושים את זה? אני לא נראית ממש טוב, אולי אפילו בלשון המעטה (באובייקטיביות, לא כמו שילדות בישרא אומרות שהן שמנות. יש לי הוכחות מהסביבה כל יום), ויש לי אופי שקצת קשה להתמודד איתו. אז אני יכולה קצת לצמצם את עצמי, אבל אני פוחדת שזה לא יעבוד. שזה לא יהיה ריאליסטי. שזה יהיה נלעג וכמו בספרי ההתבגרות שממלאים לנו את ספריות ביה"ס, רובם מאת סמדר שיר.

אז כאן, אולי בפעם הראשונה בתולדות הבלוג, אני מבקשת מכם עצה. אשמח שתענו מהניסיון האישי שלכם, אפילו אם אתם לא ילדות כעורות בגיל ההתבגרות עם אופי בעייתי ורצון להיכנס למערכת יחסים רק כדי לדעת איך היא עובדת, ואולי לתאר נשיקה בצורה ספרותית.