בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני יושבת כאן עם אנדי ביד שמאל ומקלידה ביד ימין, מה שמאט את ההקלדה שלי באופן משמעותי אבל אני לא עוזבת אותו. לא את אנדי. לא את העוגן שלי.

בשבועות האחרונים הכל היה בלאגן מהיר והורמונלי, כיאה לגיל ההתבגרות. תהליך ההסתגלות לביה"ס החדש לוקח לי יותר זמן מלשאר האנשים, ככל הנראה, ומהבחינה החברתית נשארתי מאחור. כמובן, יש אנשים שאני מדברת איתם, את רובם אני שונאת. האנשים שאני לא שונאת (בעיקר נערים יפי תואר ממגמת המוזיקה הקלאסית שמנגנים על פסנתר) שונאים אותי. נו, מילא, הרי לא באתי לשם בשביל האנשים. באתי לשם בשביל ללמוד אמנות ועיוני, ואני די מצליחה בזה, חוץ מהמתמטיקה, אבל אני עוברת לשלוש יחידות שנה הבאה ואז אולי אצליח יותר. באף אחד מהמקצועות לא נכשלתי, בכל אופן.

באמנות אני גם די מאחורה, קולטת לאט כמו שתמיד הייתי. אני בערך הכי גרועה בקבוצה, אבל אל תגלו לאף אחד. לפחות אני משתדלת - למרות שאין לי הרבה יצירתיות, או כישרון, אבל אני הרי לא מאמינה בכישרון. למה שאאמין? אין לי שום אינטרס לעשות ככה.

אלה היו כמה שבועות מטורפים, אני חייבת לומר. לילה אחד התחברתי לצ'אט של סה"ר כי הייתי נחושה בדעתי להתאבד, אבל הכרחתי את עצמי לחשוב לרגע מעל למחשבות שלי בהגיון והבנתי שמבחינה רציונלית אני לא באמת רוצה, ונשאר בי מספיק הגיון כדי לחפש עזרה. מהשיחה הזאת יצאתי מעודדת, אבל אחרי כמה ימים שוב חזרתי למחשבות האבדניות, ולמען האמת אני עדיין שם. לא שלא טוב לי, כמובן. אני לא רוצה להיכנס כרגע לסיבות שבגללן אני רוצה להתאבד, אבל הסירו חשש מלבכם - זה כנראה לא יקרה, וגם אם זה יקרה לא יהיה אכפת לכם כי אתם לא מכירים אותי, אז בכל מקרה אין לכם סיבה לדאוג.

אלה היו שבועות שהיו מוקפים באנגלית. החלטתי שאנגלית אני חייבת לדעת, ולא משנה מה כי אני לא נשארת בישראל. אני בדוברי אנגלית בביה"ס, אבל זה לא מספיק כי אני לא ממש טובה אז אני רואה עכשיו פיוצ'רמה באנגלית בלי תרגום וקוראת הרבה ספרים באנגלית, אבל זה לא ממש מספיק. אני צריכה עוד דרכים ללמוד, אחרת אהיה ישראלית לנצח, ואף אחד לא רוצה שזה יקרה.

שבועות של קבלה. למדתי לקבל את העובדה שכתבתי ספר ושהוא לא היה טוב והמשכתי עם זה, כשזה רק עוד כתם של דיו בקורות החיים הלא כתובות שלי. זה לא משנה, אני אומרת לעצמי, אם זה לא טוב. עכשיו אני מתכננת ספר חדש, שכן יהיה טוב. אם לא, אני באמת לא אדע מה לעשות עם עצמי, ואז אולי אני כן אתאבד. מי יודע. 

שבועות של מוזיקה. אבא קנה לאחים שלי נעליים, ובגלל שאני לא לובשת עור אז הוא קנה לי גיטרה במקום, בערך באותו המחיר. יפה כזאת, קלאסית, בשחור מט וצליל יפה. אני לא יודעת לנגן על גיטרה ועוד לא יצא לו ללמד אותי, אז ניגנתי כל מני דברים בתווים בודדים כמו בכינור, אבל אז התחלתי לנגן בתווים כפולים. אני לומדת לאט, כן, ואני לומדת בעצמי - אבל זה הרי רק בשביל הכיף כי לעולם לא אהיה מוזיקאית, אז אין שום חשיבות לקצב שבו אלמד, אם בכלל אלמד. בינתיים סתם כיף לי לנגן עליה, והיא מקסימה. בשחור מט כזה, יפה.

שבועות של חום. טוב, בעיקר ימים של חום, כי היה חם מאוד רק בימים האחרונים. קשה לי לקבל את זה שהקיץ מתחיל כי אני שונאת את הקיץ, אז עכשיו אני מקבלת את ההחלטה שלא אתאבד בקיץ כי אז זו יכולה להיות התוצאה של עצב באופן הרגשי ואני לא מוכנה שזה יקרה. אני אצטרך לקנות מאוורר לחדר, שגם ככה אין בו מקום, ולהוציא את המיטה כי יש לי שיעורים גדולים ברישום ואין לי מקום להם כשהמיטה בתוך החדר. מילא, אני צריכה להתרגל לישון על הרצפה כי החלטתי שאחרי הצבא אני מטיילת סביב אירופה, מוכרת את הציורים שלי - שעד אז יהיו מדהימים כי אסיים י"ב בתלמה - כדי לממן את הטיול, לפני שאגור באנגליה. מובן שזה יהיה ממש קשה כי אין לי אזרחות אירופאית, אבל זה לא יהיה בלתי אפשרי. אם זה יהיה בלתי אפשרי, בטוח אתאבד. אני לא נשארת כאן. 

שבועות של עולמות. הכנה נרגשת לעולמות. הרצאה בפאוורפוינט - מקווה שזה יהיה מספיק לשעתיים - ודיבורים נרגשים. בטעות דיברתי על זה בבית הספר. ונוס אמרה שהיא מביאה את החברות הלא- אדירות שלה. איירון מן באה ותהיה במשחקי קרוסאובר, ועוד כמה בנות מכיתה י' באות, שלא לדבר על כמה אנשים שלא דיברתי איתם על זה. חבל שדיברתי. אני מחכה לעולמות כבר חצי שנה, ואני לא רוצה שאנשים מביה"ס יהרסו לי את זה - אני בערך חיה מכנס לכנס, ואני לא רוצה שהם יהיו שם. בכלל לא. אפילו לא קצת. למה דיברתי.

שבועות מטורפים לגמרי, היו לי בזמן האחרון. אם אני אוהבת את זה או לא, אין לי מושג. אולי אתאבד, אולי אכין לעצמי קפה ואראה דברים מזווית אחרת. אולי אנגן בגיטרה שירים בתווים כפולים.

אנדי ישן לי על החולצה, המלאך הקטן. העוגן שחיבר אותי למציאות בזמן השבועות האלה שלא יכלתי למצוא את עצמי בהם. הוא בערך הדבר היחיד שאני אוהבת עכשיו, והדבר שמשאיר אותי משהו שהוא לא מתבגרת שמייללת על החיים המושלמים שלה (יש לי חיים אדירים, חלילה לא איילל עליהם) ואני אוהבת אותו. אני אוהבת את אנדי.