בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

גיליתי איך אני יכולה להרביץ לעצמי. השיטה היא לתת לרעיון להיבנות בראש שלי, אבל לחשוב על דברים אחרים, ואז כשאני הכי פחות מצפה לזה, להכניס לעצמי אגרוף. מילות המפתח הן - מעט בראש והרבה בצלעות ובבטן, למרות שבראש זה הרבה יותר נוח מבחינת הזווית.

למה שאני ארצה להרביץ לעצמי, אתם שואלים? זה די מתקשר לפוסט הקודם, וזה בכלל לא קשור למזוכיזם (למרות שאי אפשר להכחיש שמעט נהניתי מזה. הייתי צריכה משהו לפרוק עליו קצת כעס. אמשיך בזה עוד מעט כי התוצאות לא מספקות. אני לא חזקה בכלל ואני צריכה למצוא מישהו שיסכים להרביץ לי חזק. או מישהי.) הקטע הוא שאני צריכה לדעת איך דברים מרגישים כדי לכתוב עליהם (למה אתם חושבים שכל סצנות המוות בספרים ובסרטים יצאו רע?), ואני אצטרך לכתוב על מכות. חוץ מזה שזה יעזור לי לכתוב גם לשנים הבאות, אם אנצור את החוויה. זו השקעה ארוכת טווח וזה שווה את זה. 

אז כן, כואב לי, אבל לא כואב לי מספיק. או שזה יצר השימור העצמי שלי או שאני באמת מרביצה כמו בחורה שלא התאמנה יום אחד בחייה, אבל התוצאות האלה לא משביעות רצון. אולי זו הזווית בין האגרוף שלי לצלעות? קצת קשה לעשות את זה ככה. אני צריכה שני גופים. ויכולת התבטאות.