בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני לא מרגישה כעס או עצב אגרסיביים. ייאוש דק, חלול ורגוע, זה הכל. מאוד ריק. מאוד מייאש.

אמא אמרה שבסופו של דבר לא תהיה לי אזרחות אירופאית. יותר מדי בירוקרטיה, זה הרי הליך של שנים. קודם היא צריכה להשיג אזרחות, כי ההורים שלה הם מבולגריה, ורק אז אני יכולה לנסות. לא בטוח אפילו שיהיה לזה סוף, ואחרי הכל, היא אמרה, אני לא באמת צריכה את זה. אני יכולה להשיג ויזת לימוד ואז משהו.

אני עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות בינתיים, נראה לי. אני כבר יודעת אנגלית יותר טוב מהורים שלי (ועברתי את האמצע של night watch. חתיכת ספר. לורד וטינארי הוא אדיר) וחוסכת בשביל דירה בלונדון כבר מאז גיל 14, למרות שיש לי רק קצת יותר מ-300 שקלים, מה שישתנה כשאשיג עבודה קבועה, אז אפריש בערך 20% מהשכר אל צנצנת החסכונות. דיברתי עם כמה אנשים מאנגליה וקראתי הכל על זה, כמובן. אני עובדת קשה על הציור כדי שתהיה לי פרנסת-חירום למקרה שלא אצליח בתור סופרת (וכדי שאוכל למכור ציורים נורמאליים בזמן שאטייל באירופה למשך שנה אחרי הצבא, טיול רכבות). בשביל זה בערך התקבלתי לתלמה ילין. את הספרים באנגלית אני קונה מהכסף שלי, זה שהרווחתי בכוחות עצמי (זה לא שאני לא תלויה כלכלית בהורים שלי והם לא קונים לי שום דבר, אבל אני כן קונה דברים לעצמי). 

אמא חושבת שאני לא רצינית לגבי העניין הזה של הטיול לאירופה והחיים באנגליה. היא לא מבינה כמה רע אני מרגישה כאן, בישראל. היא חושבת שזה עוד אובססית ילדות חולפת, אבל גם אם לא אגור במרכז לונדון בסוף, אני לא הולכת לבלות את שארית החיים שלי כאן. אני מעדיפה למות, באמת. אני לא יכולה להגיד שאני לא שייכת לכאן, כי נולדתי כאן וגדלתי כאן ואני לא חלק ממיעוט כלשהו כך שאף אחד לא יכול לטעון שאני לא (לא שיש לי משהו נגד מיעוטים, אבל יש אנשים שטוענים נגדם. לא נגדי.), אבל בשלב מסוים בחיים שלי אני צריכה לבחור מסלול, והמסלול הזה לא הולך להיות בישראל. אני לוקחת אחריות על החיים שלי (כמו על הגוף שלי, במקרה של הקעקוע, שיש לו גם קשר לזה), ואני לא יכולה לעשות את זה בלי אזרחות אירופאית, כי אי אפשר לקבל אחת בלי קרובי משפחה מאירופה. סבא וסבתא שלי נולדו וגדלו בבולגריה, שהצטרפה לאיחוד האירופאי ב-2007, אבל אמא לא רוצה לעבור את ההליכים כך שזה אבוד בשבילי. שוב, ייאוש.

ייאוש מייאש, חלול, ריקני ואידיוטי. 

למה כל העולם לא חושב שמגיע לי לצאת מהחור הזה באמצע המזרח התיכון? אני אשנה את הדת שלי. אני אנטוש את האנשים והמקומות שאני מכירה. אני אמצא עבודה מחורבנת בבית קפה בלונדון שמשלמת מתחת לשכר מינימום ואשכור דירה עם שותפה ביצ'ית שלא תרשה לי להיות בבית חצי מהיום. אני אכנס לכושר אם צריך, אריב עם אובמה, אעמוד על הראש, אהרוס גורד שחקים, אלמד משפטים במשך חצי סמסטר באוניברסיטה בנורווגיה, אנשק נעל, אחבק ילד בן שלוש, אתפור חולצה. למה לא מגיע לי לצאת מפה?