בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

יש אנשים שלא קולטים עד כמה אייקון חשוב לי.

הבעיה היא שלפעמים די קשה לי לקום בכל יום בשש בבוקר וללכת לבית ספר שמלא באנשים שאני שונאת. לפעמים התקפי השנאה מתגברים כל כך עד שאני חייבת להכאיב לעצמי כדי שאוכל בכלל לשרוד את המפגש (לא משהו קבוע, לא מזוכיזם). רוב האנשים שמקיפים אותי לא יודעים עד כמה קשה לי במפגשים האלה, כי אני יודעת להסתיר את זה מצוין, ולכן מתנהגים לעתים קרובות בחוסר רגישות וצוחקים על חוסר החברתיות שלי (כמו בפעם ההיא שחזרתי בוכה הביתה כי לא הייתי יכולה להתווכח עם המוכר, זאת שכתבתי עליה בפוסט שעבר) או מנסים להתגרות בי בכוונה, וזה קשה לי כי גם ככה אני לא ממש מסתדרת עם אנשים.

אז אני מחכה לאייקון. בעיקרון אני חיה מאייקון - לעולמות - לאייקון - לעולמות וכן הלאה. הציפיה לכנס שומרת אותי הרבה פעמים במצבים שלא הייתי כל כך מתאמצת בהם אם לא היה לי משהו לחכות אליו. את הקוספליי אני מכינה חודשים מראש, וכמובן גם את ההרצאה (חוץ מבמקרה הזה ספציפית, כי היו סיבוכים). ברגע שהתכנייה משוחררת אני מתחילה לסמן אירועים, וברגע שאפשר אני מזמינה אותם. חסכתי אלף שבע מאות שקל בשביל זה, שעבדתי בשבילם בשבוע הספר (חוויה סיוטית שרק אילצה אותי להתמודד עם עוד אנשים, אבל אני צריכה את הכסף), ולא עובר יום מבלי שאני חושבת על זה. ברצינות. 

אז ברור שאני מדברת על זה מדי פעם, ואז באים האנשים שמסביבי ומתעקשים להקטין את החוויה ולסובב אותה כך שתהיה קשורה אליהם. יש את אלה שלא יכולים לבוא כי הם נוסעים לחו"ל (אני לא אומרת שזה באשמתם, אם כי ההורים שלי כבר מזמן יודעים עד כמה זה חשוב לי ולא יקבעו שום דבר על אייקון או על עולמות. אני פשוט אומרת להם מראש את התאריכים), למשל פואם או פורטל. גם מאלפוי וזהבה כנראה לא יגיעו לכל הימים. לעומת זאת, כמה דמויות שוליות בחיים שלי שאני מעדיפה להתרחק מהן (אנשים מבית הספר, למשל) אולי יתעקשו לבוא, כי משום מה הם בטוחים שלא אוכל לשרוד את האירוע אם לא אתקל בהם, שאני לא יכולה להתנהל לבד בלעדיהם. לאנשים יש נטייה להניח שהם חלק משמעותי מהחיים שלי, אפילו שהם לא.

הפלא באייקון זה שאני מתמצאת שם באנשים. יודעת להבדיל בנינוחות בין כאלה שארגיש בנוח לדבר איתם לבין כאלה שלא, ומרגישה בנוח לדבר עם אלה שכן, כי אני יודעת שגם הם יאהבו לדבר איתי. אני יודעת איך להתנהג שם ואיך להגיב לדברים, בניגוד לעולם שמחוץ לאייקון, ובדיוק ההיפך מהאנשים שקשה לי איתם - אלה שיידעו בדיוק מה להגיד כדי לנחם את הידידה שלהם שנפרדה מחבר שלה, אבל יגידו באמצע הפונדק שהם לא קראו את הספרים של הארי פוטר כי ספרים זה משעמם, אבל הם ראו את כל הסרטים. זה העולם שלי ואני לא בטוחה שאני רוצה שהם ייכנסו אליו.

אבל אין לי ברירה, כי אני לא יכולה פשוט להגיד להם שאני לא רוצה שהם יבואו לשם. גם להם יש זכות, והם באמת רואים את עצמם כחלק מהקהילה (לא באה להתנשא. אני מודעת לזה שאני לא לגמרי גיקית מקצועית, כי אני לא קוראת עדיין קומיקס ועדיין לא עשיתי הרבה דברים שגיקים אמורים לעשות. אני גם לא כזאת חכמה, אבל אני יותר שייכת לשם מהם, והם לא מוכנים להודות בזה.)

אז זה אני נגד העולם, גם בתאריכים המקודשים לי ורק לי. זה תמיד אני נגד העולם. לא נראה לי שיש דרך אחרת.