אז בהתחלה באמת הודיתי שיש לי בעיה עם אנשים, וזה היה קל כי קשה להסתיר את זה. אחר כך החלטתי שאני רוצה לטפל בזה, כי אחרת לא אוכל לחיות כמו שצריך בלונדון כשאגדל, והדבר האחרון שאני רוצה זה להישאר בישראל. היום הלכתי לבקר בסטימצקי כדי לבדוק אם יש שם את גוינג פוסטל (לא את התרגום החדש, חס וחלילה. באנגלית) כי יש לי תלוש כזה, והיה שם אחד בגילי שהיה צריך ספר באנגלית ואחיו הגדול המליץ לו על אדאמס אז התערבתי ואמרתי שאם הוא לא בוחר באדאמס אז אין לו טעם בספרים כי זה הספר לקרוא ואז הלכתי משם.
אוקיי, קצת ישיר, אני יודעת. גם לא מנוסח כמו שצריך. הייתי בלחץ נוראי, כן? זו היתה החלטה של רגע, אחרת לא הייתי מיישמת את זה, והיא נבעה מיום שלם של הצלחות מול אנשים אחרים (כי נסעתי ברכבת לבד בפעם הראשונה וירדתי בכל התחנות הנכונות). בשעה שהלכתי הלאה מסטימצקי הרגשתי כאב פיזי בחזה, כמו שבדרך כלל קורה לי כשאני מדברת עם אנשים זרים רק הרבה יותר קיצוני וגם נשאר להרבה יותר זמן. זה לא משנה את העובדה שדיברתי עם זר, מרצוני החופשי, בלי שהייתי חייבת. ויכול להיות ששיניתי את חייו לטובה! (כן, הספר יקר. זה המארז של החמישה ביחד והוא עולה מאה עשרים וחמש. אבל הוא לא נראה קורא כבד ואמא שלו היתה נואשת למצוא לו ספרים "עכשוויים" ו"קולים" אז הנחתי שהיא מהאמהות שימכרו את נשמותיהן לשטן כדי שהילדים שלהן יתחילו לקרוא, גם אם זה אומר לקנות את יומנו של חנון, אז הנחתי שהיא תשלם אם היא תראה שאלה חמישה ספרים, שזה קלאסי יחסית ושזה מצחיק. לפחות זה מה שאמור להיות כתוב על הכריכה האחורית. מקווה שהם לקחו את זה בסוף.
אני בהחלט מרגישה יותר טוב. צעד ראשון מני רבים, הא? אני יכולה לכבוש את העולם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
