בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני לא מאמינה שזה נגמר. זאת אומרת, אני מאמינה (אין לי ברירה), אבל אני לא רוצה להאמין.

עכשיו לעבור ממציאות בה אנשים משלמים כדי לשמוע אותי מדברת (כל הכרטיסים להרצאה שלי נגמרו!) למציאות בה אנשים היו משלמים כדי לא לשמוע אותי מדברת. מלפנות לאנשים ללשנוא אנשים. אפילו שלא היה הכל מושלם, זה כן היה מושלם בדרך כלשהי, כי זו היתה מציאות מושלמת עם מעט פגמים, אך מובן מאליו אחד ובסיסי - אנשים מבינים אותי. אנשים מעריכים אותי. 

כל כך הרבה אנשים מבוגרים הרבה יותר ממני החמיאו לי על התחפושת. חלקם החמיאו לי על ההרצאה. הרגשתי יפה ומשוחררת. בסדנת הכתיבה העזתי לשאול את הסופר המפורסם שאלה, ואז הוא חתם לי על הספרים והחלפנו כמה משפטים באנגלית. פניתי לאנשים שאני לא מכירה! פניתי אליהם גם אם לא הייתי חייבת. סירבתי למוכרים עקשניים, שזה משהו שאני אף פעם לא מסוגלת לעשות. 

עכשיו יש את ההרגשה הזאת ששום דבר טוב לא יקרה יותר לעולם, שזה כנראה נכון. אין לי זמן להכין קוספליי לעולמות, וגם לא רעיון מקורי, וזה עוד המון זמן וחודשים ארוכים של אנשים מבית הספר שחושבים שאני מסוגלת לסבול אותם רק בגלל שאני לא צורחת עליהם שאני לא. שיגיבו ב"חחחחח" על תמונות מאייקון, כאילו יש להם זכות בכלל לגעת בזה.

איבדתי את תג המרצה שלי.