בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני אוהבת להקשיב למוזיקה קלאסית בבוקר, באוטובוס לבית הספר. מהרגע שבו המנגינה מתחילה להיכנס לי לאזניים, העולם איכשהו הופך להיות אחר, כאילו אני רואה אותו דרך משקפיים בטעם אפרסק שטבול בקרמל. בבוקר בדרך כלל מנגנים את סוג המוזיקה האהוב עלי - תזמורת שמחה ומהירה יחסית - אז אני פשוט מקשיבה לזה עד שאני מגיעה לבית הספר וצריכה להפסיק. 

אני אוהבת להקשיב למוזיקה קלאסית בבוקר. אני מקשיבה לרדיו, לקול המוזיקה, ואני עושה את זה כל כך הרבה עד שכבר למדתי להכיר את הקריין של הבוקר ולזהות את הקול שלו, לשמוח כשאני שומעת אותו. הוא האחד שגרם לי להתאהב בדבוז'אק (דבוראק? אני לא בטוחה) ולהכיר את באך מחדש ולהעריך את הפסנתר (למרות שאני עדיין אוהבת יותר יצירות בביצוע תזמורת). הקריינים של שעות אחר הצהריים שלפעמים אני מקשיבה להם גרמו לי להיחשף לשירים קלאסיים עם מילים שהם לא תמיד אופרות ולסגנון אחר מזה שהכרתי, ושאני לא תמיד מחבבת. 

הקלאסית בבוקר נותנת לי כוח, טוענת אותי למפגשים חברתיים שאני לא תמיד מוכנה אליהם. 

סוף פוסט כאן*

תחילה של פוסט אחר כאן* (לא רציתי לבזבז מקום אכסון, והיו לי שני דברים להגיד)

החלטתי שאין לי חרדה חברתית.

זה התחיל בפעם ההיא שהעזתי להמליץ למישהו על משהו בחנות ספרים בלי שהוא ביקש (בחייכם. הוא עמד מול אדאמס, ממש מול אדאמס, ורצה לקנות את שיר של אש ושל קרח. מה הייתי אמורה לעשות?). היום המוכר בקפיטריה החזיר לי עודף שקטן מהסכום שהוא היה צריך להחזיר לי בשני שקלים. הייתי מוותרת - פעם ויתרתי על טעות בעודף של שישה שקלים - אבל היום החלטתי שלא, לא לצאת מזה בטעם מר. החלטתי שאין לי חרדה חברתית, אז גררתי מישהי מבית הספר חזרה לקפיטריה וגמגמתי את ההסבר ואז הוא החזיר לי שני שקלים (לא לפני שספרתי פעמיים את העודף). היה להם טעם של ניצחון ושל התגברות ושל תקווה ושל שני שקלים. אז היום באוטובוס היה לי אומץ וישבתי ליד מישהי! בצד של המעבר!! זה משהו שאני אף פעם לא עושה וזה היה רגע עצום בשבילי.

אחר כך הלכתי לחנות וקניתי את חולצת הלורד וטינארי שרציתי ואז קניתי 3\4 קילו של קוביות סוכר וגם סרדינים כי אני יכולה וכי זה הכסף שלי שאני הרווחתי. הסרדינים היו חריפים אבל טעימים, וקוביות הסוכר מתפוררות אז זה קצת מאכזב. בפעם הבאה לא אתפשר ואקנה גבישים כמו שרציתי.