בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני לא יוצאת יותר לעולם מהחדר. לנצח. מצדי שאני ארקב כאן ואמות וכולם יתדפקו על הדלת וירצו להיכנס כדי להטריד את הגופה שלי אבל הם לא יוכלו כי נעלתי את הדלת מבפנים. קנטון יוכל לאכול את הבשר המת שלי כמו בפרק ההוא של האוס כשהמדען התעלף באמצע ניסוי והחולדות אכלו אותו, וככה הוא לא ימות. 

אני לא יודעת אם ההרגשה הרעה הזאת שלי נובעת רק מסיבות חיצוניות או שחלקה הגדול נובע דווקא מגיל ההתבגרות. רציתי ללכת מחר ליום קומיקס בחינם של קומיקאזה ואז ללכת לגלקסיה (אני לומדת רק עד 11 ולא לקחתי יום חופש מתחילת השנה, אז אמא הסכימה לכתוב לי אישור מחלה), ואז התברר שיש מבחן אידיוטי בלשון שאני עומדת להיכשל בו גם ככה אז מה הטעם להפסיד בשבילו יום כזה. וברור שאחרי כל כך הרבה שעות ייגמרו כל הקומיקסים הטובים (שלא לדבר על התיק העצום והכבד שלי שישבור לי את הגב לשניים), כך שאני לא בטוחה אם אפילו ללכת עכשיו כשהרסו לי את התכניות שתכננתי מכמעט תחילת החודש. 

אחר כך אמא אמרה לי לחפש את הוולטרן בחדר אבל לא מצאתי אז היא צעקה עלי ועכשיו אני לא יוצאת מהחדר ולא עושה שיעורים ולא מתכוננת למבחן ולא מציירת ולא כותבת ורק עושה רע לי ולאחרים.