בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אמא יצאה אז אין לי מושג איך אוניברסיטאות בישראל עובדות. צפו לטעויות מאסיביות. 

נדב לא יצא מהבית כבר יותר מדי זמן. אמא שלו נדנדה לו בטלפון, אבל הוא גר בבית של הסבים שלו כי זה היה קרוב יותר לאוניברסיטה ולמרכז הארץ והם לא היו בבית רוב הזמן כי בכל חודש הם טסו לטיול חוויתי במדינה אחרת, כך שלא היה אף אחד שהיה יכול להכריח אותו לצאת. זה היה חופש פורים והיו לו ערימות של מטלות להשלים, אך הוא העדיף להתעלם מהן, לצפות שוב ב"חברים" וב"האוס" שהוריד אל המחשב שלו ולהזמין גאדג'טים חסרי תועלת באיביי שמכעט ולא היה יכול להרשות לעצמו לקנות. 

כשקיבל מכתב אדום ובו כתוב שחבילה מחכה לו בסניף הדואר הקרוב לביתו, נדב שמח. עברו כבר עשרה ימים מאז שהזמין את החולצה ההיא של באטמן ולמרות שלדברים מארצות הברית לוקח בדרך כלל הרבה זמן להגיע לישראל, דף המכירה ציין במפורש שזמן המשלוח הוא מהיר במיוחד לכל מקום בעולם ולא אמור לקחת יותר מארבעה ימים. הוא אסף את החבילה מסניף הדואר והלך איתה בידיו אל הבית בו גר, כי הסניף לא היה רחוק במיוחד ולא היה חם מדי באותו היום. בדרך הוא פגש את שירה, שלמדה איתו פילוסופיה וניסתה במבוכה לתחזק שיחת נימוסין עם נדב למרות שהיא לא הכירה אותו כמעט בכלל. 

"מה יש בחבילה?" היא שאלה בסקרנות מזויפת בחלקה. 

"חולצה שהזמנתי מאיביי. של באטמן." מכשלא הגיבה הוסיף, "בדרך כלל אני לא מת על די סי, אבל, זאת אומרת, באטמן זה נוסטלגיה, לא? אמנם בתור ישראלי לא גדלתי על הקומיקס אז רק עכשיו אני יכול לקרוא אותו, אבל כולם גדלו על באטמן. מתתי על הסדרה, והחולצה היתה ממש זולה, אז החלטתי לקנות אותה." 

נדב לא החשיב את עצמו כשוביניסט, אבל שעות רבות מדי של שיטוט באינטרנט גרמו לו, בסופו של דבר, להיות בטוח שאולי זה לא היה רעיון טוב לדבר על באטמן בפני בת בגילו. הוא ציפה שהיא תגיב בזלזול או שתגיד שראתה רק את טרילוגיית הסרטים החדשה ביותר, זו עם כריסטיאן בייל והית' לדג'ר בתור הג'וקר שאי אפשר למצוא מישהו שלא ראה. 

"ראיתי רק את הטרילוגייה החדשה, למען האמת," אמרה שירה. "זו עם הית' לדג'ר בתור הג'וקר? אף פעם לא הייתי מעריצת גיבורי על מהסוג הזה. מצטערת." 

"את לא צריכה להתנצל, זה באמת די מטופש," מיהר נדב לתקן את טעותו. היא שוב שתקה אבל לא הלכה לשום מקום, אז הוא אמר בהיסוס, "אז מה את כן אוהבת?"

רק שלא תגיד 'ספרי שירה'. רק שלא תגיד 'אמנות' או 'מוזיקה עכשווית' או 'פמיניזם'. אלוהים, בבקשה שלא תגיד 'גלי'. 

"מבחינת סרטים וסדרות וכאלה? לא הרבה. בתור תיכוניסטית אהבתי את באפי, אבל עכשיו כשיש לי זמן אני צופה בעיקר בדברים כמו דקסטר או שובר שורות וכל המיינסטרים. אני אוהבת אמנות." היא חייכה חיוך מתנצל. 

"או, יש לך טעם לא רע בכלל," חייך נדב חיוך מאולץ. "ראיתי באפי ודקסטר, אבל עדיין לא הגעתי לשובר שורות. זה טוב?" 

"יחסית. קצת שוביניסטי." שירה העיפה מבט בפרק ידה החשוף. "תקשיב, אני חייבת לזוז. נתראה אחרי החופשה, כן?" היא אמרה ונדב הנהן, ואז היא נעלמה והוא הרגיש מועקה לא מוסברת. אחרי כמה שניות הוא פנה והמשיך ללכת לכיוון ביתו. 

"לעזאזל," מלמל, שוב ושוב, בזמן שהלך. 

הקופסא היתה מרובעת, עשויה מקרטון ועטופה בניילון פצפצים כל כך עלוב עד שאי אפשר אפילו לפצפץ אותו אחר כך כי הוא מחובר לקרטון בדבק. גם את דפנות הקופסא מבפנים עיטר אותו סוג של ניילון והיא היתה מלאה לגמרי בחומר ניילוני שהיה אמור למנוע מהמוצר לזוז בזמן המשלוח, מה שהיה מוזר כי חולצות כמעט ולא יכולות להינזק בדרך הזו ולכן אף אחד לא טרח לעטוף אותן ככה. נדב נבר בניילון עד שנגע במשהו שאינו ניילון. חומר - הא? - קשה ובעל צורה מעוגלת ומרקם חלק. 

"מה לעזאזל?" אמר לעצמו נדב בזמן שהוציא את הגולגולת מהקופסא. 

היא היתה אנושית ובגודל טבעי ונראיתה ישנה. כמה מהשיניים שלה היו חסרות, ואלה שלא היו נראו עקומות ובעלות צבע חום בהיר. את הקודקוד חצה סדק דק והלסת נראיתה רופפת, אם כי נדב לא השתהה כדי לבדוק אם היא יכולה להיפרד מהגולגולת או לא. במקום זאת הוא נשם עמוק, שכנע את עצמו שזה עשוי מפלסטיק ופנה אל המחשב שלו כדי להתחבר לפייסבוק. 

שתי התראות, שתיהן מקבוצות שלא ביקר בהן כבר חודשים ושהיו מאוכלסות בתיכוניסטים עם שגעון גדלות. הודעה אחת מטל, קישור לתמונה של חתול שנראה כמו היטלר, ובקשת חברות אחת. זה לא היה שגרתי, בקשת החברות, כי כמעט ולא היו לו חברים מהאוניברסיטה חוץ מטל ואמיר שלא נחשבו כי הוא הכיר אותם מאז שהיו ביחד בתיכון. היא היתה משירה והוא לחץ על "אישור", משתאה. 

טל עדיין היה מחובר. "הייל קיטלר!", שלח נדב. 

"מה נשמע?" 

"אתה יכול לבוא אלי, עכשיו? תקרא גם לאמיר אם הוא זמין. אתה לא תתחרט." 

טל כותב\ת. "משהו קרה?"

"הזמנתי חולצה של באטמן באיביי ושלחו לי גולגולת. היא לא נראית פלסטיק, אבל אתה מבין בזה יותר." טל ואמיר למדו ביחד כימיה וביולוגיה. אף אחד מהם לא רצה להיות רופא ולכן אף אחד מהם לא למד רפואה, אבל ההורים של אמיר לחצו עליו לעבוד בתחום הזה וזו היתה התשובה שלו להם. טל פשוט אהב את התחום, ושלושתם למדו ביחד ספרות ופילוסופיה כי, כמו שניסחו את זה יפה בסוף השנה הקודמת, פאק איט. 

"כן, בטח. אנחנו בדרך." טל כתב, ונדב התיישב לראות את שארית הפרק של האוס שזנח כדי לצאת אל סניף הדואר. זה היה הפרק בעונה השלישית עם הפסנתרן שנפגע במוחו, ונדב נהנה ממנו ככל שאפשר ליהנות מפרק של האוס שנצפה זו הפעם השלישית. 

כשנגמר הפרק, עבר לאחד שבו אישה יהודייה חווה בעייה בכליות. הוא הפסיק לצפות בסדרה לפי הסדר כבר בפעם השניה שפנה אליה, כדי שיוכל לדלג על הפרקים שהתרכזו במערכות היחסים בין הרופאים. 

לקראת אמצע הפרק פעמון הדלת צלצל וטל ואמיר נכנסו פנימה. הם היו זוג כבר יותר משלוש שנים, זמן מספיק לנדב להתגבר על תחושת ה"גלגל חמישי" שלו ולהרגיש שוב כחלק מהחבורה שהיה.

"טל אמר שאמרת לו משהו על איזו גולגולת," אמר אמיר, ונדב מזער את הפרק ופנה לפתוח את הדלת. כצפוי היא כבר היתה פתוחה, וטל ואמיר עמדו במסדרון. 

"בואו לסלון. אתם לא תאמינו לזה," דחק בהם נדב, וכולם הלכו אל הסלון. 

אולי יומשך (שקט, מתקן איות אוטומאטי, זאת מילה אמיתית) 

לא בהכרח עשר, אבל כמה כללים לכתיבה שאני חיה על פיהם. הם משתנים כל הזמן ולכן ה- I בכותרת - לא מן הנמנע שאכתוב עוד הרבה פוסטים כאלה בעתיד. זה כיף.

ולכל ה"את צעירה וגרועה מכדי לתת לאחרים עצות לכתיבה" - אלה עצות שעזרו לי, אתם לא חייבים לקחת אותם. בנוסף, מאז שלמדתי לקרוא אני מנתחת ולומדת כתיבה, אז הא לכם.

העצות הן לכתיבת ספר ברובן, אלא אם צוין אחרת.

העצות כתובות בלשון נקבה אך תקפות גם לזכרים.

*לעולם לא לכתוב מתוך רגש.

אז החבר שלך זרק אותך ואז התברר שמעולם לא היה לך חבר ואז הרגל שלך נקטעה ואז איבדת את השפורפרת החביבה עליך של אקריליק, והכל באותו השבוע. את שבורה לגמרי מבחינה רגשית (ובמקרה של הרגל, גם גופנית), ואין דבר שאת רוצה יותר מאשר לבטא את צערך בכתיבה. נפלא! גשי לוורד ושפכי את קינתך אל הדף. הדף החדש, כי בספר שלך את לא נוגעת כשאת מוצפת ברגשות.

תביני, למרות שזה נראה נחמד בהתחלה, אמנותי אפילו, כתיבה רגשית אף פעם לא יוצאת טוב. גם ציור רגשי אף פעם לא יוצא טוב, דרך אגב (ככה נולדה האמנות המודרנית. והכתיבה המודרנית). הרגישי חופשייה לכתוב שיר או סיפור קצר או פוסט בבלוג, אבל אם זה רעיון שחשוב לך או משהו שיש לך ציפיות ממנו, עדיף שלא. כתיבה היא קודם כל משהו שצריך להתאמץ בשבילו, לא משהו שאפשר לעשות סתם ככה (כן, מאייר. וזאת שכתבה את עיר של עצמות), ואת הרי לא תעשי שיעורים במתמטיקה או בהיסטוריה כשאת במצב הזה אלא אם כן את ממש חייבת, נכון? זה די ככה. 

*לכתוב כל יום.

כן, אני מודה, אני עוברת על הכלל הזה לא מעט. יש ימים שאין לי זמן או חשק (כותבים גם כשאין חשק! אל תקחו ממני דוגמא!) או פרוייקט נוכחי לעבוד עליו. אם לא תכתבי כל יום הכתיבה שלך תתנוון ותמות בסופו של דבר, גוססת בייסורי הרומן הרומנטי הנדוש והאובר-דרמטי, ואף כותב לא רוצה שזה יקרה לו.

טרי פראצ'ט אמר פעם, write 400 words a day, even if you feel like poop. אדם שקיבל תואר אבירות חייב לדעת על מה הוא מדבר, ואם אותו אדם במקרה כתב את אחת מסדרות הפנטזיה הטובות ביותר שיש (עולם הדיסק, או דיסקוורלד באנגלית. אם לא קראתם, רוצו לספרייה. אבל באנגלית, כי יש כמה תרגומים ממש רעים), הוא כנראה דאבל יודע על מה הוא מדבר. תאמיני לי, מנסיון של שנים, עדיף להכריח את עצמך לכתוב מאשר לכתוב מתוך רגש. להכריח את עצמך לכתוב זה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות לעצמך.

אני יכולה להעיד מנסיון אישי שהתקופה בה כתבתי 1000 מילים ביום היתה התקופה הטובה ביותר בחיי.

*תכתבי משהו שאף אחד מעולם לא כתב קודם.

כמובן, את יכולה לכתוב רומן רומנטי למתבגרות בו החתיך קשור איכשהו לעולם העל טבעי והגיבורה היא קשוחה ומסכנה שנופלת לזרועותיו כבר בפרק השני. את גם יכולה לכתוב את זה בכישרון לא מבוטל, אבל זה לא מבטיח שזה יהיה טוב.

את מבינה, את אולי כותבת לשם הכתיבה עצמה, אבל אל תכחישי את זה שאת רוצה קוראים. אחרת היית כותבת רק מילים אקראיות לעצמך! ואם את רוצה שהקוראים יתעניינו במה שאת כותבת, כדאי שזה יהיה מקורי. זה לא חייב להיות, אבל זה בונוס לא מבוטל.

*תשאפי לריאליסטיות לפני אמנותיות.

תחשבי על התרחיש הבא - את הולכת לביקור במוזיאון תל אביב. זה חינם כי את מתחת לגיל 18, אז את נכנסת בגאון ומסתכלת על הקירות. תערוכות בכל מקום, ואת נכנסת לאחת, שמכריזה על שם שאת מכירה בקושי, בקצה התודעה שלך (נגיד, בוב). 

מסביבך עבודות של האמן בוב, להן שמות כמו "קומפוזיציה מספר 18 בפחם ונצנצים" או "אישה יושבת ליד הנהר" או "עצב תהומי" או "גשר". שמות מבטיחים, אבל כשאת מתקרבת אליהן את מגלה דבר מוזר - אלה לא עבודות בכלל! מריחות הצבע האקראיות על הקנווסים היקרים מזכירות לך את ה"יצירות" של בן דודך בן ה-4. השמות שמודבקים לאותן מריחות אקראיים גם הן - לא, בוב, את חושבת, כתם צבע ירוק לא בהכרח אומר "סילביה יושבת ליד מדף". ציור דומה מאוד לזה שנמכר כרגע ב-7000 שקל זרקת פעם לפח כי הוא היה חתיכת נייר שנשפך עליה קפה, ואת יודעת בדיוק כמה זמן לקח לו ליצור את הקנווס הריק ההוא. ברור שלאמן אין שום יכולות טכניות (או שהוא בוחר לא להשתמש בהן).

עכשיו דמייני את אותו התרחיש, אבל בחנות ספרים. מריחות דיאלוגים אקראיות מונחות לצד שמות כמו "דמדומים" ו"משחקי הרעב". רומנטיקות-נצנצים מודבקות בחוסר טעם על מריחות פחם של דרמה מיותרת, עם תפישה כל כך גרועה של המרחב שמתחשק לך להקיא. וגם הם, בדיוק כמו העבודות האלה במוזיאון, נמכרות במחיר מופרז ובמיליוני עותקים. כאן זה פחות ברור מאליו, כי מעט מאוד אנשים מנתחים כתיבה, אבל ברור מאוד שלאמן אין שום יכולות טכניות.

את חייבת לרכוש קודם טכניקה בסיסית בכתיבה - דיאלוגים ריאליסטיים, דמויות אמיתיות - ממש כמו בציור, לפני שתוכלי ללכת לכיוונים אמנותיים יותר.

(כשאני אומרת "כתיבה ריאליסטית" אני לא מתכוונת לבלי פנטזיה. הארי פוטר הוא אחד הספרים הריאליסטיים ביותר שיש, למשל, כי הדמויות בו היו מגיבות בדיוק באותה הדרך אם זה היה קורה במציאות. אותם הדברים היו קורים. ג'יי קיי רולינג יוצרת עולם שאנחנו יכולים להבין, לא מפחדת להראות את כל החלקים שבו כי היא יודעת להפעיל כל אחד ואחד בצורה מושלמת. לזה את צריכה לשאוף, ממש כמו ציורים סוריאליסטיים של דאלי שהטכניקה בהם היא ריאליסטית לחלוטין.)

אין לי כוח לכתוב עוד כרגע, אז אני מניחה שהפוסט הזה נידון להסתיים בטרם עת. יהיו עוד, ככל הנראה. 

סיפור קצר שהיה אמור להיות תסריט, אך הרעיון נזנח מכיוון שאני ממש לא יודעת איך כותבים תסריטים.

****

נטלי וסיוון נפגשו בארומה בתל אביב באחר הצהריים של יום שישי. הטלפונים הניידים של שתיהן היו פתוחים כמובן, כמו שהיו פתוחים כל הזמן - גם בשבתות - רק למקרה שהמטופלים שלהן יתקשרו.

"אהרון הצטנן השבוע," אמרה סיוון בהבעה מותשת ולגמה מהקפה שלה. "את לא מבינה איך ההורים שלו הציקו לי. לא רק זה, אלא שהם גם נתנו לו כל מני תרופות סבתא שהם קראו עליהן באינטרנט - סיוט, פשוט סיוט. לא יודעת למה הפילו עלי את המשפחה הזאת עכשיו."

"את צוחקת עלי," השיבה לה נטלי, חצי זועמת חצי עייפה. "בגלל שהקודם שלי מת מסרטן הם נתנו לי עכשיו אחד מבוגר, כן? כבר סיפרתי לך את זה? בן עשרים ושלוש. חתיך, אבל גיי. הוא עושה לי את המוות. היית חושבת שבנאדם בגיל שלו יהיה קצת יותר בוגר רגשית."

סיוון משכה בכתפיה. "טוב, שמעתי שמיכל קיבלה אחד לפני כמה - שלוש שנים? - עם דוד בגילה, חתיך, עשיר וסטרייט. הם יוצאים עכשיו, אפילו מדברים על חתונה. בחורה עם מזל."

"זונה," תירגמה נטלי את דבריה וצחקקה בלי הרבה הומור. "תמיד שנאתי את מיכל. היא נורא מתנשאת."

"אוי, את לא מבינה עד כמה," הסכימה איתה סיוון. היא כבר גמרה את הקפה שלה, אחרי פחות מחמש דקות, ועכשיו התחילה לחפור עם הכפית בסופלה שהיא הזמינה. "אתמול הייתי במרפאה כדי לבדוק משהו בנוגע לעבר הרפואי של אהרון, והיא גם היתה שם אבל רק בשביל הקפה בחינם, ובקיצור - את קולטת? - היא אומרת לי לנסות רואקוטן. אז אני מחפשת בגוגל ומוצאת שזו פאקינג תרופה נגד חצ'קונים. איזו זונה."

"חתיכת קופה מלוכלכת," הסכימה איתה נטלי. "מי יודע עם כמה גברים היא שוכבת מאחורי הגב של הבחור העשיר. ואם כבר מדברים על זה - ידעת שרועי בגד בסופי מהצבא? כן, שמרתי איתה על קשר. מסתבר שהם היו ביחד שש שנים."

"אוה, כן, אני זוכרת שהיא סיפרה לי עליו," אמרה סיוון. היא היתה בדיאטה כבר כמה שבועות, אבל מדי פעם היא הרשתה לעצמה פינוק כמו הסופלה. עדיין, זה לא היה טעים כמו פעם, לפני רגשות האשמה.

"בקיצור, גם הוא רופא, והוא בגד בה עם המטופלת שלו. גם לו הצמידו אחת בגילו בגלל שלקודם שלו היה סרטן. בכל מקרה, הוא הדביק אותה באיזו מחלת מין - סופי לא היתה בטוחה איזו - ועכשיו הוא מתחנן בפני קופת החולים שלו להצמיד אותו למישהו אחר ושרופא אחר יטפל בזה. מסכן, אבל אחרי הכל זה רק באשמתו."

"סופי בטח היתה ממש שבורה," נאנחה סיוון וצללה עמוק יותר אל תוך הסופלה, שהלך והתקרר. "שמעתי שהם עמדו להתחתן, וזה לא כאילו היא כל כך יפה. זאת אומרת, יהיה לה קצת קשה למצוא..." המשפט גווע על שפתיה והיא ליקקה את הכפית שלה מהשוקולד. 

"כן," הסכימה איתה נטלי ופיהקה. "זה כמו הסיפור הזה עם דוד-"

"דוד ראש המרפאה, או דוד משירות הלקוחות של סלקום?" קטעה אותה סיוון.

"דוד ראש המרפאה. דרך אגב, הוא בדיוק עלה לשלושה מטופלים - שלושה! את קולטת? שלושה מטופלים לרופא אחד? איך יש לו זמן לנשום בכלל?"

"טוב, את מכירה את דוד," צחקה סיוון. "הוא לא צריך לנשום. דיקטטור. מה לגביו?"

"אשתו בגדה בו עם הרופא שלה, זה מה שרציתי להגיד," המשיכה נטלי. "בחור זקן, אולי בן ארבעים וחמש. מטפל בה מאז שהיתה בת - לא יודעת, בת כמה היא עכשיו? בכל מקרה, לכן הוא היה כל כך... נרגן בשבועות האחרונים."

"אני לא שמתי לב להבדל," אמרה סיוון וגמרה את הסופלה בביס אחד אחרון. נטלי רק עכשיו סיימה את הקפה שלה. מצד שני, המטופל של נטלי לא היה מצונן השבוע, וגם אם ההורים שלו ביקרו אותו על ההעדפה המינית שלו, הם לא הציקו לה במשך כל הזמן הזה. הורים לילדים בני שלוש יכולים להיות ממש מעצבנים, חשבה סיוון כשליקקה את הכפית שלה, מחפשת בלשונה שאריות שוקולד שאולי נשארו. סופלה חדש היא לא תזמין. מתירנות זה דבר אחד, אבל היא בכל זאת בדיאטה. 

"אבל עוד מעט החופש הגדול, לא? אני חושבת שאני אקח את השבוע חופשה שלי אז, כל הימים בבת אחת. שמישהו אחר יטפל לשם שינוי בעודד הגיי. כמה שהבחור הזה מדבר."

"גם אני חושבת," הרהרה סיוון. "תמיד קשה לי לעבוד כשחם. אולי נוכל לקחת את אותם ימים, לעשות משהו ביחד. לא מתחשק לך פעם פשוט לעזוב את הכל ולנסוע ליוון?.."

אז אומרים שמחר (אם לא אסיים לכתוב את הפוסט עד הבוקר - היום) יהיה סוף העולם. יש אנשים שמגיבים בהיסטריה (אני הולכת לביה"ס עם מסננת על הראש ופגיון ספוג, לכל מקרה שלא יבוא), ויש כאלה שאומרים "ברוך שפטרנו". ולמה בעצם זה? למה שהעולם יסתיים?

סיבה מס' 1 - צרפת.

באמת, פישלנו בקטע הזה. לא רק בגלל שאני רוצה לגור בבריטניה (דווקא שמעתי שהם מתחילים לגלות סובלנות אחד כלפי השני. בנוסף, הן היו בנות ברית במלחה"ע הראשונה), אלא כי הייתי שם וזה באמת מקום די מיותר. קצת כמו פתח תקווה, רק שזה באמת קיים, והרבה יותר קרוב. הם גנבו מהאיטלקים את המונה ליזה והמבטא שלהם נשמע קצת כמו טרקטור. יש להם המון אותיות במילים קצרות והם צרפתים. כשסוף העולם יבוא, הוא יגיע עם פתק שבו רשום "צרפת, זה בשבילך".

סיבה מס' 2 - פתח תקווה

ראו "צרפת".

סיבה מס' 3 - בלוגי סיפורים בהמשכים.

ניסיתי להיאבק נגד זה. ניסיתי לחשוב פתוח. ניסיתי לחפש בבלוגים הפעילים, במנוע החיפוש, בפתח תקווה (ראו "פתח תקווה"). אבל מעולם, מעולם לא מצאתי בלוג סיפורים בהמשכים שלא היה פטתי, ילדותי, נדוש וכתוב רע. בלי להעליב, אבל כשסוף העולם יגיע ואראה אותם נשרפים בגשם של אוטובוסים, אגחך בהנאה ואגיד "מגיע לכן,".

סיבה מס' 4 - צרפת.

ראו "פתח תקווה".

סיבה מס' 5 - מוזיקת פופ.

אני באמת צריכה לפרט? כל הג'סטין-דיירקשנים למיניהם, כל זמרי הפופ שאומרים לי שהם טובים אבל הם לא באמת טובים. זו מוזיקה רעה. רעה! אני חושבת שכשהחייזרים שמעו אותה הם חשבו שמדובר בהכרזת מלחמה, ולכן הם עומדים לתקוף. כי זה נשמע כל כך רע.

סיבה מס' 6 - חתולים.

חתולים זה לא רע, אבל הם אחת הסיבות שהעולם עומד להסתיים. אתם מבינים, הם שיתפו פעולה עם החייזרים עד לא מזמן, אבל אז הם התחילו לבגוד בהם ולרגל אחריהם בשביל טונה. החייזרים התעצבנו והחליטו להשמיד את עולם הבית שלהם, ביחד עם כל המזיקים ששורצים בו (בני אדם, ג'וקים וכד').

סיבה מס' 7 - צרפת.

ראו "פתח תקווה".

סיבה מס' 8 - סטפני מאייר, זאתי שכתבה את משחקי הרעב ודומותיהן

אנשים. צריכים. להבין. שלהוסיף. נקודה. אחרי. כל. שתי. מילים. מה. שגורם. לסיפור. להישמע. זול. ומדכא. לא. הופך. את. הכתיבה. שלהם. לטובה. יותר. אלא. רק. גורם. לטינאייג'ריות. שלא. מבינות. בכתיבה. להתאהב. בפיטה. סלאש. אדוארד. כולם. בכל. מקרה. אותו. דבר. כי. העלילות. נדושות. ומעצבנות. כמו. סיפורים. בהמשכים. בישראבלוג.

סיבה מס' 9 - מעריצי הארי פוטר.

אני לא מדברת על הארי פוטר עצמו, כי הספר נהדר. באמת. אפילו ניתחתי אותו פעם, אבל זה לא עניין אף אחד אז הפסקתי, למרות שזה עניין אותי. אבל קהל המעריצים (מעריצות, בעיקר) שפשוט רוצים להיראות "עמוקים", "גיקים" או סתם "חכמים", ואולי באמת אוהבים את זה אבל בצורה כל כך לא איטניליגנטית - או יותר גרוע, אנשים שרק ראו את הסרט, אבל מחליטים שהם מעריצים שרופים. בחיי, זה נוראי. אוה, ובנות שחושבות שסיריוס חתיך, או מעריצות את הקונדסאים.

סיבה מס' 10 - אנשים ששונאים את ג'סטין ביבר ווואן דיירקשן רק בגלל שכל אחד אחר שונא את זה.

אני לא שומעת את זה כי אני לא אוהבת את ז'אנר המוזיקה הזה (ראו "מוזיקת פופ"), ואני לא שונאת את זה באופן אישי. אבל כל האנשים שמלכלכים על זה רק כדי להיראות מגניבים בפני החברים שלהם, 90% שהם מקשיבים לזה בבית, או, לחילופין, מעולם לא שמעו שיר אחד כדי לשפוט. אני לא אומרת שזו לא מוזיקה נוראית, רק אומרת שגם האנשים ששונאים את זה לא כל כך צדיקים.

סיבה מס' 11 - צרפת.

ראו "פתח תקווה".

סיבה מס' 12 - אנשים בלי כובע.

ניל גיימן אמר פעם - "כל מה שאתה צריך כדי לחבוש כובע זה חוצפה", וזה נכון. אני אוהבת את ניל גיימן. עכשיו, להרבה אנשים אין כובע חוץ ממני, ואני מחזיקה בדעה שלכולם מגיע להימחץ מגשם של אוטובוסים חוץ ממני, כך שזה תואם את הרצונות שלי בצורה מושלמת. נוכל לקיים פגישות-שורדים ולכולם יהיה כובע וזה מגניב.

סיבה מס' 13 - הדובונים הגדולים האלה עם הלב.

הם עולים מחיר מוגזם, תופסים מקום מיותר ולא באמת עושים שום דבר. אני חושבת שעוד כמה דקות הראש שלהם ייפתח וייצאו משם רובים שיהרגו את בעליהם בהרף עין.

סיבה מס' 14 - אנשים שמאמינים בנשמה\מימד מטאפיזי לקיום שלנו.

זה מעליב את החייזרים בצורה נוראה, כי הרי הם אלה שיצרו אותנו בשביל לספק את הסאדיסטיות שלהם. זה לא יפה מצדכם למצוא סיבות לשמוח כמו "העולם הבא" או "אלוהים שומר עלינו", כי אלוהים כרגע מוריד עלינו גשם של אוטובוסים מתוך החללית שלו בצורת נעל עם המנוע האי-הסתברותי. בגללכם הם כועסים.

סיבה מס' 15 - בני המאיה.

יש פתגם חכם של בני 13 הורמונליים שאומר "המריח הוא המסריח". במילים אחרות - רק בגלל שאתה התרעת על זה, לא אומר שזה לא באשמתך. אם הם היו יכולים לסגוד לירח, הם היו יכולים גם למקם עליו רובי לייזר שיכולים להביא לגשם של אוטובוסים. כן, ככה העולם מסתיים. שקט.

סיבה מס' 16 - צרפת.

ראו "פתח תקווה".

עריכה: לא שמתי לב שזה לא 21. להגנתי אגיד - זה סוף העולם. המספרים, מותר להם להשתבש כרצונם.