בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אזהרה- בפוסט הזה מתוארת החוויה שלי שכוללת אנשים אחרים. הפוסט מוכיח שאני בעצם אדם מאוד חברתי, והוא בעצם מספר על מה שקרה לי היום (או, איך הכרתי את החבר הראשון שלי מבחינה רומנטית).

הכל מתחיל מהתיקייה שלי. היא בגודל של רבע גיליון, והיום ברישום ציירנו כמה ציורים בגודל חצי גיליון, אז הייתי צריכה לקחת אותם בנוסף לתיקייה. עליתי לאוטובוס (לא לפני שפגעתי בכמה אנשים עם התיקייה וביקשתי סליחה יפה) והרגשתי כאילו היד שלי עומדת לנשור. ניסיתם פעם להחזיק חמישה דפים גדולים ועבים בעזרת אצבע ואגודל בלבד, שגם מחזיקים תיקייה לא קלה בלבד? היד שלי זעקה לרחמים. הייתי צריכה לשבת.

פניתי אל עבר סוף האוטובוס והתיישבתי ליד נערה עם שיער בלונדיני, מבט ביקורתי וחולצה של מסע לפולין של התיכון שלה, מחזור ח"ודשי (מצטערת, הייתי חייבת). היא הסתכלה עלי במבט הביקורתי שלה, ואז הסתכלה במבט הביקורתי שלה שוב לעבר החלון. יש לציין שלבשתי ועודני לובשת היום חולצה תכולה מכופתרת, עניבה סגולה עם דוגמה יפה שחורה ומעין חליפה מעל (בעיקרון המעיל שלי כשרק שני הכפתורים התחתונים רכוסים, אבל זה נראה ככה כמו חליפה). ישבתי לידה. 

באותו הרגע התפנה מקום כפול כמה שורות מלפנינו, ומיהרתי אליו בהכרת תודה. בנות בלונדיניות עם מבט ביקורתי וחולצות של המסע לפולין תמיד הפחידו אותי. אבל אולי חפזוני לשם היה יותר מדי נלהב, שכן בעודי מפלסת את דרכי אל המקום הנחשק, כל רישומי הפחם שלי, בגודל חצי גיליון, החליטו שנמאס להם ונטשו אותי לטובת הרצפה ברעש גדול מדי.

עכשיו מגיע הקטע המלהיב. מישהו, בערך בגילי, שישב בכפולת המושבים מאחורה, הציע לעזור לי לאסוף אותם. הוא אמר לי לשבת ושהוא יעשה את זה. כן, כן, שמעתם נכון - לעזור לי עם הציורים. וזה לא הכל.

אחרי שאמרתי "לא, לא, תודה לא, תודה, בבקשה, ממש לא תודה," וישבתי בכפולת המושבים הנכספת בפנים בוערות, ושיחקתי בבקבוק המים הריק שלי וניסיתי להרגיע את מוחי השוצף שההורמונים שבו בעבעו ברשעות כמו ביורה של מכשפה מהאגדות, ואפילו קראתי מעט מאוד מהעותק שלי של אלים אמריקאים באנגלית כדי להראות לו שלבי תפוס כבר על ידי ניל גיימן וגם נתתי לכרטיסן לעיין בתמונה המביכה ביותר שלי ברב קו - אז הגיעה התחנה שלי, ולחצתי על "סטופ", ולבסוף ירדתי מהאוטובוס.

אז הסתכלתי דרך החלון מבחוץ אל המקום שהוא ישב בו, רק כדי לראות איך בעלי לעתיד נראה, והפלא בפלא - הוא הסתכל עלי גם! הוא הסתכל עלי, וראה שאני מסתכלת עליו, וחייך. כן, כן, אנחנו עושים פה רימייק של דמדומים. הוא חייך!

זה בטח אומר שאנחנו ביחד עכשיו. בפעם הבאה שאעלה לאוטובוס, אהיה מוכנה עם טבעת יהלום, שמלה לבנה עם מחשוף ותיקייה בגודל גיליון, כי בכנות, זה מאוד לא נוח לסחוב ככה את הציורים.

כי גם לי מותר לכתוב סיפורים מדכאים וקצרים בישראבלוג מאוחר בלילה, זה חלק מחופש הביטוי והכל.

דניאל שנא אנשים, לפחות את רובם. גם את אלה שפגש, למרות שעם רובם השתדל לא לדבר, אבל בעיקר שנא דניאל את האנשים שבאינטרנט, אלה שדיברו איתו ממקומות כמו אמריקה והפיליפינים, את אלה שאת חלקם הכיר כבר מבית הספר והיה לא מנומס להתעלם מהם.

הבעיה של דניאל עם אנשים היתה שהם פשוט היו טיפשים מדי, וזה היה כל כך מתסכל עד שאי אפשר היה אפילו להביע את זה במילים, ובטח שלא לשנות משהו. את זה שאי אפשר להפוך אנשים טיפשים לחכמים, את זה למד דניאל כמה שנים קודם לכן, כשהוא באמת ניסה. רק הזיכרון של עצמו בגיל שלוש עשרה, מנסה לחנך אנשים מכל העולם, גרם לו לחייך. כמובן, גם אז הם היו הרבה יותר טיפשים ממנו, רק פחות.

הוא לא התנשא או התנהג ביוהרה. את הדעות שלו, שהוא ידע שהן היו נכונות, דניאל שמר לעצמו בלבד, אולי לכמה טוקבקים עצבניים באינטרנט בזמנים של משבר. הוא מעולם לא התאהב או רכש לעצמו ידידים. לא היתה בת מיוחדת שהוא שם עליה עין, או, לצורך העניין, בן. בבית הספר היו כמה אנשים שעוד התעקשו לדבר איתו מפעם לפעם, אבל הוא השתדל לעשות את השיחות האלה למהירות ככל האפשר. הוא לא היה מעוניין בלבזבז זמן על שכמותם.

כשדניאל היה בן חמש עשרה וחצי הוא כבר דיבר על הוקינג כעל חברו הטוב ביותר, אם כי לא ממש הצליח להבין את המתמטיקה שבתיאוריות שלו. הוא היה יכול להסביר לאנשים את ההגיון שמאחורי המשוואות של איינשטיין, אבל אף אחד לא הבין מזה שום דבר כי הוא לא היה יכול לחשוב על זה בצורה ברורה. קטעים של מילים התערבבו לו בראש בתוך טורנדו של תמונות ומספרים, משלבים ציטוטים של ריצ'ארד דוקינס ושל ביל גייטס, ניסויים של טסלה, תגליות של קירי. הוא היה משוכנע שהוא היה היחיד שהכיר את השמות האלה, וטעה פעם אחר פעם במפגשים פשוטים עם בני גילו, לא מסוגל אפילו להסביר להם למה הם כל כך, כל כך טועים. דניאל הלך ודעך.

מה ששבר אותו היה מבחן איי-קיו שהוא מצא באינטרנט, באנגלית. דניאל תמיד היה טוב באנגלית, והוא ענה על כל שאלה בדייקנות מירבית, דואג שלא לפספס, נעזר רק מדי פעם בגוגל טרנסלייט. השאלות על הסדרות הגיאומטריות היו קלות כמו תמיד, ואת החלק של המספרים הוא עבר כמו גדול. שאלות הגיון, שאלות מכשילות, שאלות שקשורות לשפה- ואז המבחן נגמר, בפחות משעה, ודניאל נשם לרווחה.

התוצאה נטענה כמה דקות אחר כך. 110.

ממוצע לחלוטין, צחקק לעצמו דניאל בשעה שהסתובב סחור וסחור סביב עצמו בכיסאו, טועם את המילים על קצה לשונו. ממוצע לחלוטין.

נו, טוב.

אין לפוסט הזה כותרת, כי אני לא באמת רוצה שאנשים יקראו את זה, אבל אני כן רוצה שאנשים יקראו את זה, כי אחרת לא הייתי מפרסמת את זה בבלוג. 

חשבתי לפרסם בבלוג רק דברים אינטיליגנטיים שיגרמו לאנשים להעריך אותי, אבל אז החלטתי שלא.

אני חושבת שלפני כמה דקות, אולי בערך שעה, חשבתי להתאבד.

אני לא רוצה שתטעו ותחשבו שאני עצובה, שקשה לי, כי לא. לא יחסית לבנות 15 אחרות, בכל אופן. לא רוצה לפרט.

אני גם לא אומרת לעצמי שלאנשים יהיה טוב יותר בלעדי. טוב, אולי כן יהיה לחלקם, אבל הם ירגישו אשמה רק מלחשוב על זה, וחוץ מזה - ממתי אכפת לי מאנשים?

לא, השיקולים שלי היו אנוכיים בלבד.

הקטע הוא שאני לא בטוחה שאני בכלל רוצה לראות איך זה נגמר.

אני לא בטוחה שאני רוצה לראות אותי בסוף, וגם אם אהיה סופרת מפורסמת, לדעת שזהו, כאן את עוצרת, אין כלום מכאן. אני לא בטוחה שאני רוצה להגיע לשנות ה-40 שלי, במין קהות חושים שדי מאפיינת אותי, בעייפות תמידית שלא מרפה.

כן, כרגע אני ממש נאבקת בעצמי כדי לקום בבוקר לעוד יום, ולא רק בגלל הבקרים שהם גיהינום. כן, אני מודעת לכך שזה יעבור-

למעשה, בדיוק מזה אני פוחדת.

יש לי עוד כל כך הרבה דברים לעבור, להספיק, אבל אני לא חושבת שאני מוכנה לתפניות כאלה של החיים. אני לא רוצה שהדברים יהיו יותר מסובכים מאשר עכשיו, כשאני בשמינית הראשונה של החיים שלי בסך הכל, ואני בערך יודעת די הרבה על המצב שאני נמצאת בו כרגע. אני רואה אנשים אחרים, גדולים ממני - בכמה, בשנה? שלוש? ארבעים? ואני מפחדת שאהפוך להיות כמוהם, מתקשים להתרכז בדברים, מייחלים שזה ייגמר, או אפילו בעלי נקודות קבועות בהן הם חייבים להתעניין ולהתעסק. ילדים, למשל. זוגיות. בגרויות.

אני חושבת על היתרונות והחסרונות של התאבדות. בעיקר חסרונות, כי זו כזאת שטות- אני לעולם לא אראה את עצמי הופכת לסופרת מפורסמת, למשל. אבל מצד שני, אני כן אדע שהיתה את האפשרות הזאת, שהיה בי את הפוטנציאל להיות סופרת מפורסמת, וזה בעצם מה שמשנה במקרה שאני לוקחת את החיים שלי עכשיו. אולי אפילו הייתי חושבת על זה יותר ברצינות, אם הייתי כותבת יותר טוב. לא הייתי רוצה ללכת כשאני כותבת ככה.

בית הספר יפסיד כסף, אבל זה לא כזה משנה לי כי לא כל כך טוב לי שם בזמן האחרון. אני איאלץ להתרגל, זה לא כאילו יש לי ברירה, כי אין לי ממש מקום אחר ללמוד בו. אבל איך לומדים לאהוב אמנות?

אני לא חושבת על האנשים. 

אנדי יצטרך למצוא מישהו אחר שיטפל בו, וזה יהיה קשה כי אף אחד לא חושב מחשבות טובות על חולדות. אולי קאפקייק תסכים, אם אני אשאל אותה. אני לא חושבת שהיא תסכים, כי החיים שלה הרבה יותר מורכבים משלי, ואין לה זמן לגדל חולדה. אני לא רוצה שאנדי יישאר לבד, כי אני ממש אוהבת אותו. אוהבת במלוא מובן המילה, כמו שמעולם לא הרגשתי כלפי אף אחד שהוא לא אולי המשפחה שלי, וזו אהבה נרכשת. אנדי אצלי בסך הכל כמה חודשים.

אנשים ידברו בבוז על הציורים שלי אם אמות עכשיו, אבל הם עושים את זה בכל מקרה.

כמובן שבגיל הזה אני עוד לא יכולה לחתום על כרטיס אד"י, אבל אני חושבת שאם אני אבקש יפה מהמשפחה שלי לתרום את האיברים שלי הם יסכימו. 

ואפילו לא אכפת לי שלא יהיה לי טוב יותר, למרות שעכשיו טוב לי, כי אני אמות אז זה בכלל לא ישנה.

לא, אני לא באמת אתאבד. זה לא קשור לעובדה שטוב לי, כמו שכבר ציינתי למעלה. בעיקר בגלל הכתיבה, אני מניחה, ובגלל שהרעיון להתאבד הוא סוריאליסטי לחלוטין מבחינתי, ובגלל אנדי, ובגלל שאני לא אוכל. בטח לא יהיה לי אומץ גם אם ארצה, אז אל תדאגו לכם שם מאחורי המסך, אם בכלל דאגתם, ואל תתאבדו. זה בזבוז זמן מיותר לחלוטין.

זהו, שהוא נראה מצוין. באמת, נהדר.

זה לא שדיברתי איתו או משהו. אני בטוחה שאם זה יקרה, תהיה לי סיבה לשנוא אותו על טיפשותו, אבל אני עדיין אחשוב שהוא נראה מדהים.

אני שמחה שיש לי את היכולת לנתח את העובדה שלפעמים, גם אם אני לא רוצה, אני מדמיינת אותו ניגש אלי סטייל-דמדומים ואומר שאני בעצם הילדה שהוא תמיד חלם עליה, אבל באמת שאני לא יכולה לדמיין אותנו ביחד. גם כי לא דיברנו בכלל, וגם כי הוא הרבה, הרבה יותר מדי חתיך. 

אנשים חתיכים עדיף להעריץ מרחוק. חוץ מניל גיימן שצריך לבוא שוב לישראל, אבל זה בסדר כי הוא בן חמישים ואחת.

אני יודעת, אני נשמעת כמו מתבגרת מטומטמת. הי, זו לא אשמתי שהמוח שלי הוא כרגע משאבת הורמונים מפמפמת ומבעבעת. וחוץ מזה, זה לא שאני רוצה שיקרה משהו. אני לא מרגישה את הדחף הקלוש ביותר להתנשק איתו או משהו פיזי כזה, אני סתם נהנית להסתכל עליו. כי הוא נראה ממש טוב, אתם מבינים.

בנוסף, מצאתי את "תמונתו של דוריאן גריי" בספריית ביה"ס. התחלתי משהו של טולסטוי, זה היה נחמד אבל כשראיתי את זה לא יכלתי להתאפק והנחתי את זה חזרה במדף. רציתי לקרוא את "תמונתו של דוריאן גריי" מאז שראיתי את זה בפעם הראשונה כשמכרתי את זה בשבוע הספר, אז תשכחו ממנו בשעות החלון הקרובות, חוץ ממחר כשאני אשלים את החומר באזרחות כי לא הייתי שיעור שעבר. 

גם הוא היה בספרייה, אני חושבת, עם המראה שלו והכל, אבל הפעם אני באמת לא בטוחה כי כשאני בספרייה אז הספרים יותר חתיכים מכל בן אדם שיכול להיות קיים אי פעם. בכלל, אני לא חושבת שאני מצליחה להתאהב באנשים. את רובם אני לא אוהבת, ואת רוב רובו של השאר אני משקרת לעצמי שאני מחבבת כדי שלא אחשוב על עצמי כשונאת אדם. אני חושבת שאני נהנית להיות אולי רק עם קאפקייק ועם עדשית, אבל הן בבית ספר אחר אז אנחנו לא נפגשות הרבה בכלל.