זו היתה הפעם העשרים באותו השבוע שהודיה נסעה בקו 46 לתל אביב. היא שנאה את האוטובוס; הוא היה תמיד צפוף ומלא באותם אנשים גסי רוח, והוא אף פעם לא הגיע בזמן. כשהצליחה למצוא סוף סוף מקום לשבת ההקלה לא ארכה הרבה זמן - עד מהרה התיישב לידה עוד בחור מגעיל שממש התאמץ לגעת לה ברגל עם הירך שלו, עד כדי כך שכמעט הצליח להגיע לשפגט. כשסוף סוף ירדה בתחנה של דיזינגוף סנטר, הודיה נאנחה בהקלה.
הרחוב היה הומה. נהג אחד צעק על העולם בגלל שהוא עבר באדום, ואנשי מכירות עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים חילקו דגימות חינם של מוצריהם לעוברים ושבים. שלטי "לימונדה 4 שקלים" התנוססו מעל ראשיהם של המוני חסרי הבית שהתחננו לנדבה וביניהם עברו אנשים ממהרים, אנשים נינוחים, אמהות עם עגלות ובחורים מקועקעים בשנות העשרים לחייהם. למרות השוני בין כל האלמנטים בסביבה, נראה היה שהכל זז בקצב אחד, קבוע. זה נראה כך גם בעשרים הפעמים הקודמות.
הודיה פסעה בזריזות בין מעברי החצייה, מחכה בלהיטות לכל רמזור הולך רגל להתחלף לירוק בעודה מקשיבה להטפות הטבעונים ולצלילי נגני הרחוב שמילאו את האוויר בהרמוניה משונה. לפעמים היתה נשארת ומשאירה גם קצת מכספה, אבל היום לא התחשק לה. שמי סוף הקיץ הבהבו מעליה בשלל גווני כחול ולאוויר היה טעם מאובק; ממתין.
היא הלכה במורד קינג ג'ורג'. דוגמניות רזות להחריד ניבטו אליה מכרזות מתפוררות שפרסמו חנויות בגדים שכבר שנים עמדו על סף פשיטת רגל. קיוסקים צרים כמו התחננו אליה במוזנחותם לקנות משהו, דחוסים לצד מכוני קעקועים בוהקים מרוב צחצוח שעומדים בכל התקנים הכי מחמירים. כלבים נבחו ונאבקו ברצועות בעליהם, תינוקות בכו ונאבקו באחיזת אמם. בעוד היא הולכת, הודיה חשבה על כלום שלו וחמים שתמיד עולה במוחה כשהיא הולכת, נותן לה את הפריווילגיה של לשכוח מהכל במשך ההליכה. היא גירדה בהיסח הדעת עקיצה על זרועה וזו החלה לדמם, אך הודיה לא ייחסה לזה חשיבות מרובה ורק ניגבה את הדם בחולצתה והמשיכה ללכת.
כשהגיעה לקינג ג'ורג' 20 נעצרה למראה המוכר של חנות לספרים משומשים. היא בירכה לשלום את המוכר כשנכנסה כי היא ראתה אותו כל כך הרבה פעמים עד שזה נראה לה לא מנומס לא לעשות כן, אף על פי שלא ידעה את שמו או שום דבר לגביו. הוא, לעומת זאת, נראה שמח יחסית לראות אותה, וכיוון אותה כמו תמיד למדף הספרים הדחויים, אלה שאף אחד לא רצה לקנות כבר הרבה זמן ולכן מציעים אותם למכירה בשבעה שקלים. אחר כך הוא עזב אותה לבד.
היא הסתכלה עליהם במשך זמן ממושך. תמיד היתה לה בעיה לקבוע איזה ספר היא צריכה באותו רגע. אגאתה כריסטי? לא. לא היה לה מצב רוח למותחנים. מתורגם או באנגלית? אולי בכלל בצרפתית או ברוסית? היו שם כמה כאלה בנוסף לסיפורי ילדים בכריכת קרטון קשה שהיא פסלה מיד. לא, הפעם עינה נמשכה דווקא לספר מתורגם שכוח שדפיו הצהיבו מיושן, שהצהיר על עצמו כרומן. כריכתו היתה מותקנת בצורה כל כך רעה עד שהיא כמעט ולא נאחזה עוד בשדרה, אך זה לא שינה כמובן - כל עוד המילים כולן היו שם, מסתירות בתוכן סיפור מלא מחשבה ורגש, להודיה לא היה אכפת.
היא שילמה על הספר למוכר הנלהב ופנתה חזרה אל תחנת האוטובוס. היא עברה מהר את רחוב קינג ג'ורג' ואת מעברי החצייה שמול דיזינגוף סנטר, ואפילו לא הספיקה להינמק בתחנה יותר משלוש דקות לפני שהאוטובוס בא - מאורע נדיר בהחלט וראוי לציון. הפעם לא הצליחה למצוא מקום פנוי ולכן עמדה במשך כל הנסיעה, בזמן שנוסעים מיוזעים, שעירים, מסריחים ושופעי-חזה התחככו בידה האוחזת בעמוד האחיזה שוב ושוב, אדישים למחאתה האילמת. בפעם השניה באותו יום, הודיה נאנחה מהקלה כשירדה מהאוטובוס.
עם ספרה החדש אחוז תחת ידה, הודיה הלכה את המרחק הקצר מתחנת האוטובוס לביתה ונכנסה אל חדר השינה שלה. היא פתחה את הספר בידיים רועדות, שואפת אל קרבה את ריח הספר הישן שכל כך אהבה, בוחנת בעיניה את המילים - כל מילה אוצר קטן, זהב טהור. על כל אחת מהן סופר הזיע, יגע והזיל דמעות. הן היו כל כך יפות; כל כך יחידות במינן.
בתנועה אלימה אחת קרעה הודיה חופן דפים מהספר. הם לא נקרעו בצורה ישרה, והיא קרעה את ערימת הדפים שבידה לחתיכות קטנות אפילו יותר כשהיא נעזרת בשיניה. אחר כך, קבוצה אחר קבוצה, דף אחר דף, היא חתכה גם את השאר בקול יללה חייתי. הכריכה הרופפת עפה לצד השני של החדר וחתיכות דפים מכוסות רוק כיסו את הודיה כמו קונפטי, אך נדמה היה שאינה מסוגלת לעצור.
בסופו של דבר אכן עצרה. החדר נראה נורא - הוא היה מכוסה כולו בנייר ואבק של ספרים ישנים. דמעות זלגו מעיניה של הודיה וליבה פעם בכוח שעה שסקרה את המחזה שלו גרמה, מחפשת בעיניה כל מילה ומילה של הספר.
בפעם העשרים באותו השבוע, הודיה התעשתה ופנתה לסדר את החדר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
