אין לי מושג איך אני מרגישה לגבי החודש הזה. נורא סוריאליסטי. קודם כל, תקופת מבחנים - הידד! 100 בתנ"ך ובמתמטיקה, 81 בביולוגיה ואני לא רוצה לדבר על המבחן שהיה היום בספרות (איך הייתי יכולה להתנסח כל כך רע? כיתה אחת פעם ניתחה יצירה שלי בשיעור ספרות! חשבתי שהמקצוע הזה מובטח לי! 100 בפאקינג מתמטיקה ולא בספרות? אני האחת שקוראת יותר מ-100 ספרים בשנה! אני האחת שקוראת אותם באמת, ומנתחת אותם, ורואה אותם מעבר לעלילה! אני זאת שקוראת שירה בזמנה החופשי! למה לא הייתי יכולה לכתוב כמו שצריך את המבחן האחד הזה בספרות?)
עייפה. לא נראה לי שישנתי יותר משש שעות בכל יום בזמן האחרון. למרות שכבר שנה וקצת ככה, לא יודעת להתרגל. לא יודעת לתפקד. איך זה שכולם סביבי יכולים לישון ארבע שעות בלילה ולהיות בסדר, ואני גם אחרי שבע שעות נראית כאילו זומבי ליקק אותי? אני לא מצליחה להישאר ערה בשיעורים, וזו בעיה. בשיעור מתמטיקה בחמישי ביקשתי ממאלפוי שתניח לי לישון מתוך מצב של חלימה (היא העירה אותי וזה היה טוב כי היינו באמצע שיעור, ואני אמרתי לה "לא, אני יודעת את החומר", ספק ישנה ספק ערה. אני באמת יודעת את החומר, אבל זה היה מטופש מצדי.)
עמוסה. יש המון דברים שאני צריכה להספיק ואני מרגישה כאילו אני נגררת בכוח בחבל. שיעורים של המגמה ושיעורים של עיוני ומטלות מחוץ לביה"ס (כמו 1000 מילים ביום ושיר באנגלית). אני חושבת שכמות הימים בהם עשיתי שני שירים במקום אחד כי ביום הקודם שכחתי יותר גדולה מכמות הימים בהם עשיתי פשוט שיר. יש לי עשרים וחמש אלף מילים וזה לא מספיק, אבל אני שמחה כי לא הייתי יכולה להתחייב לשום פרוייקט מאז תפילה לשמש. אני גם מרצה ב-28 על דאלקים בכנס דוקטור הו ואני צריכה להכין את המצגת למסימום עוד ארבעה ימים וזה מלחיץ כי יש לי בערך שלוש שקופיות עד עכשיו ובכל פעם שאני פותחת את עמוד הפאוורפוינט אני מרגישה בלאקאווט, כמו בזמן בחינה, ואני לא זוכרת מה רציתי בדיוק להגיד על דאלקים. זה כמו מחסום כתיבה אבל גרוע יותר, כי הרצאות זה הדבר האחד שתמיד הייתי יכולה לסמוך עליו שיש לי.
מבולבלת. זה גיל ההתבגרות ואני מרגישה בלבול. לפני כמה ימים הייתי בתחנת האוטובוס ואוטובוס אחד (לא זה שהייתי צריכה לעלות עליו) עצר בתחנה והיה בתוכו מישהו בגילי שהסתכל עלי, ואני יודעת שהוא הסתכל עלי כי כשהאוטובוס נסע הוא הפנה את מבטו אחורה והמשיך להסתכל עלי. זה היה מוזר. הפסקתי להתרגש מאנשים אחרים או לרצות להיות איתם, ועכשיו אני בעיקר מעריכה את הזמן שלי לבד, בלי להיות חייבת לדבר עם אף אחד. זה מרענן.
מאוכזבת. כי קניתי מטר וחצי בד אתמול אבל הוא עבה מדי ואני לא חושבת שהמעיל שתפרתי בעזרתו הוא טוב. הוא נראה הרבה יותר ג'דיי מסטימפאנק ואני לא יכולה להסתובב עם מעיל ג'דיי כי זה יהיה מביך.
עכשיו נובמבר. לפני חמישה חודשים אמרתי לעצמי שזה יהיה החודש בו משהו גדול יקרה - הרגשתי את זה. משהו עצום עומד לקרות בנובמבר. או שזה יהיה משהו מדהים ביופיו או זוועתי באכזריותו - או שמשהו ממש טוב יקרה, או שאתאבד. לא התאבדתי עד עכשיו, ושום דבר, טוב או רע, לא קרה. למה שום דבר לא קורה? עכשיו נובמבר, למען השם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
