בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אז היום היה חצי מחורבן וחצי היום-הנפלא-ביותר-שאפשר-להעלות-על-הדעת, אז אני מניחה שהיה די נייטרלי. 

שברתי את קללת האלף! 

קללת האלף זה שלב שאני מניחה שמגיע לכל כותב, כשמחזור האלף מילים ביום נשבר באמצע ויום עובר כשרק חלק מהמילים נכתבו. זה נתפש בהתחלה כדבר לא קריטי, ואי-הכתיבה ביום שלאחר מכן מיוחסת ללחץ בלימודים, תכניות מיוחדות וכו'. וגם ביום שלאחר מכן. לאט לאט גם כשיש זמן מפסיקים לכתוב, כי אין כוח ומעדיפים לצייר או לצפות בAdventure Time או לישון, ואז עוברים שבועיים בלי כתיבה ומתחילה תקופה קשה שבה רוצים למות. 

ושברתי את זה היום. כן, רק 300 מילים, אבל מ29,700 הגעתי ל30,014 ואני גאה בעצמי כי הידד, שברתי את קללת האלף ועכשיו אוכל לחזור לשגרת כתיבה רגילה! 

איזה יום מיותר היה היום. 

התעוררתי חולה אפילו יותר משהייתי אתמול אז לא הלכתי לבית הספר בגלל מחלה בפעם הראשונה מאז כיתה ד'. ישנתי עד עשר ואז קראתי בסלון ואכלתי תפוזים ומרק ותותים ורימון ושתיתי תה עם דבש וקראתי עוד, ואז נכנסתי למחשב והתחלתי לדבר עם אנשים. 

אחר כך נזכרתי שרציתי לצייר את הקומיקס שלי היום אז התחלתי אבל אין לי עט אז הלכתי בגשם לקנות עט אבל לא היה שם את הסוג שהייתי צריכה אז קניתי עט מחיק בעשרה שקלים, מהסוג שהיה מגניב לבערך שתי שניות לפני שמונה שנים ואי אפשר לעשות איתו כלום חוץ מלכתוב כי הוא פאקינג שקוף. ואז הלכתי לחדר שלי והתחלתי לבכות בלי באמת שום סיבה וזרקתי את העט לצד השני של החדר וגם את הסקצ'בוק ואת הארנק ואת האקריליק שגם קניתי כי נגמר לי האקריליק הלבן, ואז התחלתי לכתוב את הפוסט הזה והפסקתי לבכות אבל אני עדיין מרגישה רע. 

יש לי תותי גורמה

אל תוך הקשת בענן

מהמקום בו כל דבר נראה כמו חבל. 

יש לי תותי שדה

כמה זמן שלא ירד כאן גשם,

כי בתוך השדה

כל דבר הוא חבל. 

נראה שהשמש 

נשברה לשניים-

הלילה. 

והים התיכון הפך אדום. 

נראה שהשמיים צועקים חזק לי הלילה

ונר השעווה כבה פתאום. 

תדליקו את האור

זמן קצר נראה עכשיו כמו נצח. 

נשאר אבק על 

שוקולד מטאטאים כאלה. 

יש לי תותי גורמה, 

יום אחד תבואו לאכול. 

היום בתוך הנצח

אי אפשר למצוא תותי גורמה כמו אלה. 

________

אני יודעת שפרסמתי את השיר הזה כבר במאי 2012 אבל הוא הפך לרלוונטי שוב, לא יודעת למה. עדיין חושבת שזה אחד מהשירים הטובים ביותר שכתבתי, והלוואי שהייתם יכולים לשמוע את הלחן. 

כואב לי הגרון ואני חולה כך שיש סיכוי שלא אבוא לביה"ס מחר. אין לי כוח לנשום. 

להיות או לא להיות בצבע האדום

כי לא ניסיתי והצלחתי וזה כואב מעט

השמיים מברכים אותי בתחילת כל יום

וכשהדם פועם בי פעלתי טוב כמעט.

זה לא תירוץ לא להיות יותר מדי

וגם כשקר לי חם לי וכשחם לי קר

כי היום בבוקר תהיתי אולי

יהיה היום בבוקר גם בליל מחר. 

זה מבלבל, הרעש והמנגינה

וגם החום וגם החולי החירש

שתורץ על ידי חוסר שעות שינה

בחוסר כישרון בולט ומייאש. 

אז מה לאמר - מה לי לדעת? רק לכתוב

וגם זה עוד מתמהמה, נעלם

ואני לא חושבת שיהיה לי טוב

אם המילים נטשו אותי, הנה, אינן.