בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני כל הזמן מוצאת את עצמי חושבת ומופתעת שאני עושה את זה במומחיות כזאת גדולה. מה כבר נשאר לי, בעצם, חוץ מלחשוב. גם את זה הטמטום שלי לקח ממני.

זה התחיל באוטובוס אחד לפני אולי שנה. נסעתי, היו הרבה אנשים עם משקפי שמש בתוך האוטובוס ואמרתי לעצמי שחלק מהם קוראי מחשבות. לא כולם, כמובן. לא כל האנשים עם משקפי השמש הם קוראי מחשבות, אבל כל קוראי המחשבות חובשים משקפי שמש. אני לא יודעת למה נדבקתי לרעיון הזה.

צעקתי בראש שלי שירים שהייתי דבוקה אליהם באותו יום. כמה מהאנשים זעו באי נוחות, אפשר לייחס את זה לכל דבר באוטובוס. גם אני זעה באי נוחות. אנשים אחרים זה לא נוח.

ואז, כשבאתי להתחיל לחשוב שוב כי כל הרעיון הזה ממש מטופש, התחלתי להיות מודעת לעצמי חושבת. זה הכי גרוע בעולם, כי בדרך כלל אנשים לא חושבים במילים (רגשות מופשטים. את יכולה להיזכר באירוע כלשהו ואת לא צריכה לשחזר את כולו בזמן שייקח לך לספר אותו במילים, כי הוא עובר לך בשנייה בראש ואת אפילו לא חושבת על זה. זה די אדיר. צריך לרתום את זה לניסויים מדעיים או משהו.), ואז אני כן. אני אומרת להם לצאת מהראש שלי, קוראי המחשבות המפגרים, הם לא יוצאים. הם נשארים שם עד שאני יורדת מהאוטובוס והאוטובוס מתרחק והם כבר לא יכולים לפגוע בי, כי הם לא יכולים להיות מחוץ לאוטובוס. 

זה לא קורה לי בכל נסיעה באוטובוס, שיש קוראי מחשבות. מזל שכך. אני שונאת אותם והם שונאים אותי כי יש לי מחשבות מטופשות ופאתטיות. לפעמים אני סתם משמיעה מוזיקה בראש שלי כדי שלכולנו יהיה נעים, אבל זו מוזיקה שאני אוהבת ואולי הם לא. לפעמים אני אומרת להם לצאת, הם לא מקשיבים וזה נורא. לפעמים אני מנסה לגרום להם להעריך אותי, לא לדעת שאני יודעת שהם שם. לא עובד. לפעמים אני מנסה לחשוב רגיל, אבל אז אני שמה לב שאם מישהו ישמע את זה, הלך עלי. באמת שאם מישהו ישמע את המחשבות שלי, הלך עלי. ואתם חושבים שאני נפתחת כאן. הא.

אז כשהם כאן אני מנסה להרחיק אותם (מוזר שהם נמצאים עד עכשיו רק על אוטובוסים של דן. אני נוסעת כל יום פעמיים ביום על אוטובוסים של קווים והם מעולם לא הופיעו שם. אבל אני לא מאמינה בזה. אני חושבת שזה רק עניין של זמן.) וכשהם לא כאן אני מודה על מזלי הטוב. בעצם,

בעצם אני יודעת שכל קוראי המחשבות היו פעם אנשים רגילים, שבחרו להיות קוראי מחשבות. זו אחווה, זו משפחה. הם אף פעם לא מופיעים לבד. 

בעצם אני יודעת שהקוסם היה פעם קורא מחשבות, אבל המערכת היתה מעוותת בעיניו, הוא ראה שרוב האנשים טיפשים וחושבים על דברים שהוא באמת לא רוצה לדעת מה הם, ושהוא שונא את שאר קוראי המחשבות. זה היה עוד לפני ועוד אחרי שהוא היה הקוסם, למרות שהוא תמיד היה הקוסם, וזה מסובך ורק אני מבינה את זה כי אתם טיפשים מדי.

ואם תעזו לשפוט אותי לפי הפוסט הזה, אני אקח את המחשבות שלכם ואנתח אותן אחת אחת.

ילדים הם ל-א מדהימים.

בכלל, החברה שלנו התחילה להכיר בילדות כתקופה נפרדת רק בסביבות המהפכה התעשייתית, צעד מטופש מאוד לדעתי. אם היו מלמדים אותי לקרוא לפני כיתה א' (חינוך אנתרופוסופי, לכו תבינו), לא רק שהייתי מספיקה הרבה יותר, גם הייתי מרגישה יותר טוב עם עצמי. אם היו מלמדים אותי מתמטיקה בסיסית לפני ביה"ס וממשיכים קצת מהר יותר ממה שהמשיכו איתי, אולי הייתי מקבלת קצת יותר מ-52 במבחן האחרון. 

ילדות זו תקופה ממש לא שימושית, לא מבחינת הילד ולא מבחינת החברה. הילד הוא תלותי ומעצבן, מונע לא אחת מההורים לעבוד, מרעיש, דווקאי וחסר תועלת. בסין אנחנו רואים ילדי פלא בני 4 שמנגנים את היצירות הכי קשות של מוצרט על כינור או פותרים משוואות מתמטיות מסובכות, אבל בחברה המערבית החליטו שזה מקסים שהילד פולט שטויות טפשיות מדי פעם, מעליב את ההורים שלו, מלמד ולומד מהילדים בגן קללות, עושק את ההורים עם צעצועים יקרים שהוא חייב. 

כמובן שאני לא אומרת שצריך לחזור לתקופה שלפני המהפכה התעשייתית ולהעביד ילדים קטנים במכרות פחם, כי מבחינה פיזית הם ממש לא בנויים לזה. אני רק אומרת ששטויות שילדים פולטים זה לא "אוצר", ושאם יתחילו ללמד אותם ולפתח את המוח שלהם מגיל קטן, הם לא היו מרגישים כל כך קטנים וטיפשים בתקופת הבגרות (אהם אמא ואבא). האם ה"ילדות" שווה את זה שמבקרים אותי עד היום שלמדתי לקרוא רק בסביבות גיל שבע? החוויות המפוקפקות שלי מהתקופה שבה הייתי בת 0-11 שאפילו לא נהניתי מהן כי הייתי כל כך מעצבנת ותלותית לא שוות את העיכוב שלי עכשיו. עברתי את התקופה שבה המוח שלי מתפתח הכי מהר. הייתי יכולה ללמוד הרבה שפות, עכשיו אני נאבקת באנגלית. הייתי יכולה להיות גאון מתמטי. הייתי יכולה לכתוב ספר שבאמת טוב והיה יכול להצליח. כמובן, גם עכשיו אני יכולה, אבל לא רק שבזבזתי 15 שנים יקרות אלא שעכשיו זה יהיה הרבה יותר קשה, כי המוח שלי האט את ההתפתחות שלו ויש לי סיכוי פחות מאוד להיות גאון. כנראה שלעולם לא יהיה.

אז תודה, אמא ואבא (התודה היא אמיתית. אתם אדירים, אבל בכל זאת), שעכשיו אני בינונית ותבוסתנית ואולי לעולם לא אצליח לצאת מזה.

אבל באמת, אתם אדירים.

אבל בכל זאת.

עברו שבועיים לפחות, קראתי, החלטתי שאני לא שולחת. לא רוצה שההתנסות הראשונה שלי עם הוצאות ספרים תהיה דחייה מוחצת, ולעזאזל עם ה"אם לא מנסים בגלל שפוחדים מדחייה אז לא מצליחים בכלום". אני יודעת שזה לא טוב, סוף הסיפור.

רוצה להתחיל חדש. רוצה לכתוב כל כך עד שזה כואב. יש לי רעיון, יש לי סיפור. בעיה.

בעיה? מורכב מהרבה מאוד קשרים אנושיים, מה שאומר שאני צריכה לתכנן את זה מאוד בזהירות,

אני יודעת שהכתיבה עצמה תהיה תענוג, אבל לפני הכתיבה יש המון עבודה שחורה שצריך לעשות, כמו שאני מכירה את עצמי היא תוריד לי את המוטיבציה וזה לא יקרה, ואני לא יכולה להרשות לעצמי שזה לא יקרה כי אז שום דבר לא יקרה יותר

כמו היום ההוא שאמרתי לעצמי שאם אני לא מסיימת את זה היום אז אני לא מסיימת את זה אף פעם, וסיימתי.

אז בעצם

אולי כדאי שאני לא אכתוב יותר

או שאני אעבור ביה"ס

מתחשק לי לא לכתוב יותר לעולם.

שיראו להם, מה זה.

עושה הכל אבל לא טובה בכלום

הגיע הזמן שתתחילי להתבגר

ובתוכי עולה כמו תמיד חשד עמום

שאין טעם לנסות בכלל משהו אחר.

היית בעליות והיית בירידות

וכמה פעמים דיברת אל עצמך בגוף שלישי

והחמיאו ואמרו לך שזה לא יכול להיות

לצנן את הקרבה כי אין סיכוי שזה אישי.

ועכשיו לאן אני פונה? לאן אני אסע?

השביל הישן קורץ לי ורוחש לי נפלאות

וידעתי שהוא טוב כי בו יצאתי למסע

וגם שם חוויתי כל מני ירידות ועליות.

אוי, תצליחי, מטומטמת, מה כבר יש לך כתירוץ?

את ילדה אך כבר הצליחו ילדים להתבגר

וחסר לך שעכשיו תפרשי מהמירוץ

ותנסי את מזלך שוב אצל משהו אחר.