מאז שאנדי מת אני לבד באופן ברור, חד ובלתי נמנע בצורה עצובה משהו. זה היה עצוב מספיק שהחבר הכי טוב שלי היה חולדה; הוא לא היה צריך למות כדי שזה יהיה לא בריא.
אף אחד חוץ מקאפקייק לא יודע על זה. אני בוחרת שלא לספר לאף אחד כי אני מכירה את האנשים מסביבי, ואני יודעת שברגע שאני אגיד למישהו פתאום הוא יעמיד פנים שהוא היה איתי כל הזמן, גם לפני שאנדי מת, ומספיק רע לי גם בלי צביעות.
אז נכון, פואם כן דאג שמא אתאבד לפני יומיים. זה לא הופך אותו לחבר. אם הוא היה חבר, לא הייתי צריכה את הנציג ההוא של סה"ר שגרם לי להרגיש טוב באופן זמני בהחלט. חוץ מזה שהוא אמר שאנחנו צריכים לדבר מחר, ואז הוא הזמין אותי למימונה ומאז לא שמעתי ממנו. היא מחר ואין סיכוי שאני באה, כמובן. לא הייתי באה גם אם היה לי מושג מה זה מימונה.
יש לי בובה כזאת של חולדה שאח שלי הביא לי. אני שונאת אותה בכל נפשי ומאודי, אבל לפעמים, כשהבדידות היא בלתי נסבלת (צורך אבולוציוני מטופש להיות עם יצורים אחרים), אני מחבקת אותה ומלטפת אותה בצוואר כמו שאנדי הכי אהב שליטפתי אותו. זה לא משפר את מצב הרוח שלי - להיפך, זה רק גורם לי להיות עוד יותר על סף בכי, מצב שאני לא מצליחה להשתחרר ממנו בימים האחרונים. אתמול בלילה אני חושבת שבכיתי, אבל אני לא בטוחה. אם כן, אלה היו כמה יללות חסרות טעם ואז ישנתי, לא בכי אמיתי. כזה היה לי רק בלילה שבו אנדי מת, ובבוקר למחרת כשקברתי אותו.
יש לי המון שיעורים עד לסוף החופש. עשיתי היום מעט תרגילים במתמטיקה, את רובם לא הצלחתי. אני כל כך מנותקת מעצמי ומהכל עד שאפילו לא אכפת לי, כאילו רגש הדחיפות קיים אבל מישהו אחר מרגיש אותו. לא אכפת לי אם לא אעשה את השיעורים לחופש. יותר מאשמח אם יתאפשר לי לא להגיע לבית הספר בכלל, עד לסוף השנה ולנצח. ממילא מערכת החינוך פגומה מהיסוד. ממילא הכל פגום מהיסוד. הכל פגום. הכל מעוות כזה ועצוב באופן בל יתואר ואם לא היה קיץ עכשיו, אולי הייתי אפילו חושבת להתאבד.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
