בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

כולם כנראה חיים בעולם אחר שהוא לא העולם שלי. עולם שבו אם אני אומרת שהיד שלי שבורה (היא מגובסת היטב עכשיו בתחבושת אלסטית שדליתי אי שם מארון התרופות שלנו) תוך כדי שאני משתמשת בה במרץ, זה לא אומר שאני במצוקה כלשהי. אז, לאנשים שלא מסונכרנים עם העולם הפנימי שלי כרגע - זה כן אומר.

ואני יכולה להגיד עוד משהו לאנשים מבחוץ, שכנראה באמת לא יכולים לקלוט אותי, אחרת זה לא הגיוני - אני לא מנגנת טוב. וזאת עובדה. תשאלו את המורה שלי, את חברות שלי, את כולם - סביר להניח שהם ישקרו, אבל אפשר לראות את זה בעיניים שלהם אם מסתכלים טוב. אני לא יכולה לנגן כרגע, אחרי הכל, היד שלי שבורה, אבל כשאני כן מנגנת זה יותר קל מתמיד, כי אפילו אם אתה במקרה חירש, אפשר לראות בקלות את הבוז על הפנים של כל מי שמקשיב. את הצביעות בקול של כל מי שמחמיא. ואתם יודעים מה? הם בהחלט צודקים.

כל דבר בעולם הזה, חוץ מאלגברה ושמים (אני שונאת אלגברה ושמים), גורם לי לרגשי נחיתות. עכשיו, אם מישהו ישאל למה שמים, הוא כנראה באמת לא ממש מבין את העולם שלי ואת הדרך שבה אני פועלת, את הרמזים העדינים ואת הדימויים שלא מחוברים לכלום ובכלל, אם לא הבנתם את זה אז מוטב שאולי תצאו מהבלוג הזה ולא תחזרו, אם כי אני מחפשת קוראים. בכל מקרה, גם בנגינה אני לא משהו, אני לא חושבת שהזכרתי את זה קודם. כשאני מנגנת אני מרגישה שאני סתם עושה רעש ומפריעה לכולם - זה נכון - הצליל שלי גרוע ואין לי ויברטו (הזה שמרעידים את האצבע על המיתר, תחפשו בהקלטות של קונצרטים וכאלה) ואני מזייפת ואני בכלל לא מבינה למה אני מתעקשת להמשיך.

אז היד שלי שבורה. היא תחלים בערך ב-10 ביוני, אחרי הקונצרט הארור ואחרי ההצגה המטומטמת, שבשניהם אני לא אקח חלק כי היד שלי שבורה. אפילו יש לי תחבושת אלסטית שתוכיח את זה. אי אפשר לנגן בלי יש שמאל, זאת היד שעושה את הצלילים על המיתרים, ולכן חבל מאוד אבל לא נורא. אני בטוחה שתסתדרו מצוין בלעדי. למעשה, אפילו יותר טוב מאשר אילו הייתי משתתפת! איזה צירוף מקרים, איזה טוב באה לכם השבירה הזאת של היד.

*שוקלת לשבור את היד באמת, אני פחדנית אבל הכינור מפחיד יותר*

*כל מילה בפוסט הזה היא אמת לאמיתה, כמו כל השאר*

*הצילו*

שלוש וחצי מפגש חמשושים של תלמה. *אנחה* יש עוד זמן לפרק של על טבעי?

לא בטוחה בכלל שאני רוצה לבוא, אבל למי כבר יש ברירה.

לא כותבת על מה שקרה ביום העצמאות. מה שהיה היה והיה טוב אם לא היה. נשמור את זה חלק א' ויחיד.

כשיהיה לי מצב רוח אני אכתוב את הסיפור הגאוני שמתרוצץ לי בראש כבר כמה ימים ויבשיל בכל רגע.

ימי שישי הם ימים חמים!

אסיהD:

בזמן שהייתי שם כתבתי באייפוד רשמים קצרים וענייניים, ואני מעתיקה לכם כאן אותם כלשונם.

1. ילדים בכיתה ד' במוהוק מחומצן מפזזים סביב, ידם קלה על הדק בקבוקי הספריי הלבן הדביק. ילדות באותו גיל מפזזות בשורטס בגזרה גבוהה על במה. אף אחד לא באמת מקשיב, אבל הן התאמנו הרבה אז לא נעים. כל חזותן זועקת "אני יותר טובה ממך". מרוב קולות התזות ספריי בקושי אפשר לשמוע את השירה שלהן, שהיתה יכולה להיות שווה משהו אלמלא המוזיקה הקצבית הרועשת והקריין המעצבן להפליא שכנראה משוכנע בדרך כלשהי שלמישהו אכפת ממנו. טוב לדעת שנותרו עוד אופטימיים בעולם. כמה ישראל חוגגת, בעצם?

2. מובן שאין מנוס גם מהפטישים מלאי האוויר ומהצופרים המציקים, הבועות והמהבהבים הזולים (אני דווקא מחבבת אותם, פשוט לא בידיים של אותו מוהוק מחומצן כיתה ד' שרק רוצה להפריע).

3. אני נחושה לא להפוך לחלק מההמון הבהמי משהו. שלא לדבר על כך שהאוכל הצמחוני היחיד הוא צמר גפן מתוק וגרגירי תורמוס. משינה עולים להופיע - אני אוהבת את הלהקה, אבל הנהירה הבלתי פוסקת הופכת את זה לחרא של דבר.

4. אנשים מתרחקים מהפח כאילו הוא נגוע בצרעת, כי מי צריך בכלל פח כשיש רצפה? אוף, שנה שעברה לא חגגנו 63? איך זה הפך בכלל ל-90?

5. את מקומן של הטבעות המסורתיות תופסות עכשיו מכונות בועות משוכללות, והאוויר מלא בועות סבון ועשן סיגריות. עוד מעט הוא יהיה מלא גם זיקוקים, ואולי ננסה לתפוס כמה, כמו שטריסטן ת'ורן מאבק כוכבים שסיימתי היום הלך לחפש את הכוכב הנופל בשביל ויקטוריה. במקרה שלנו, במקום אישה יפה זו כנראה תהיה כוויה רצינית ביד (גם את זה הוא קיבל! אבל גם את הבחורה).

_______

את ההמשך אעלה אחר כך.

אז היום לא באתי לבית הספר בגלל שלא הרגשתי טוב ובגלל ש*משהו* (אין לי מושג מה) עקץ אותי ועכשיו יש לי פריחה בכל הגוף. הייתי לבד בבית כל היום, קראתי שוב את "חיות הפלא והיכן למצוא אותן", המשכתי מעט בצביעתו של ציור המחווה ועשיתי קצת שיעורים. ואז היתה צפירה, ונעמדתי, וחשבתי על מי שהייתי אמורה לחשוב עליו, ועל כמה שאני שונאת מלחמות. בשביל מה לעזאזל להמציא את זה, בעצם? זאת אומרת, גם אם מישהו מוגדר כ"מנצח", אלה עדיין חיי אדם שאבדו שם. כולם מפסידים.

הצפירה נגמרה, המשכתי לעמוד עוד כמה שניות. כמה שניות נפלאות - מכל עבר נשמעו טריקות הדלת של המכוניות שעצרו ועכשיו הן ממשיכות לנסוע, ופעם ראשונה שבאמת הרגשתי את המונח "גאווה ישראלית", כי מבית הספר אי אפשר לשמוע את זה (מה שכן, הרעש של האמבולנס שכנראה נסע כדי לפנות פצועים מתאונה שנגרמה בעקבות כך קצת צרם לי. נהגים - תעצרו בצד. עדיף לאבד שתי שניות צפירה מאשר את החיים שלכם).

אז הוצאתי את הכינור וניגנתי המון - לא רק את הסרנדה, כהרגלי, אלא גם את כל מה שניגנתי לפני הסרנדה - את הסרבנדה של בום ואת הפנטזיה ואת הקונצונטה ואת הקונצ'רטו של ויואלדי ואת הקונצ'רטו האלמוני ועוד כמה יצירות קטנות שהלחנתי בעצמי. ואז המשכתי מעט את השיעורים.

מישהו מטומטם אחד בעירייה החליט לבטל את טקס יום העצמאות בבליך. זאת אומרת שאני יכולה ללכת לכורזין, לאורדע או לפארק הלאומי, אף אחד מהאפשרויות לא מלבבת במיוחד כי אני שונאת את ההופעות ובכל הבמות האלה ההופעות הן העיקר. מה גם שאם אני אלך לכורזין עם משפחתי אתקל, כנראה, בכמה מכרים מהכיתה, ומזה אני רוצה להימנע בכל מחיר.

פעם יום העצמאות היה החג האהוב עלי. נוט אנימור, אני מניחה~

יום מצוין לכולםDD:

אסיה=]