בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני עומדת על השמים מעל לעולם שלנו, רוכבת על הקשת בענן.

אני מסתכלת למטה, ונכנסת לכל איש ואיש בנפרד.

בחיי, הם טיפשים.

קובעים לעצמם חוקים כדי להפוך את העולם לטוב יותר.

יש חוקים ללעזוב שטחים מוגדרים. יש חוקים לשלום, יש חוקים למלחמה,

יש להם חוקים לכסף ולמשפחה.

אם מישהו מפר את החוקים האלה, שנקבעו בצורה שרירותית על ידי מישהו,

יש לבני אחרים, שאולי לא הרבה יותר טובים ממנו, זכות לשים אותו

במקום סגור, לקחת לו את החיים ואת הזמן שלו. יש להם זכות להרוג אותו.

יש להם כסף ונתיבי תעופה ומכוניות ידידותיות לסביבה

כשהסביבה לא צריכה ידידותיות אלא שיקום אינטנסיבי.

חלקם סוגדים לישות עליונה כלשהי, בפולחנים שנבעו כנראה מOCD

לובשים לבוש מיוחד, אוכלים בצורה מיוחדת,

למה שמישהו ירצה שיעשו את כל זה בשבילו? ובמיוחד הישות העליונה?

הם אוהבים להתלונן על הישות העליונה

ולמה בעצם היא לא מסדרת את כל הבעיות שלהם, כשהם

כל כך משתדלים ונוהגים במכוניות ידידותיות לסביבה.

ועל רקע העולם, יש מלחמות

מחלוקות, של אנשים שלא שתו מספיק קפה בבוקר

וגוררים בצורה שרירותית את העולם

לריבים קטנוניים וגרעיניים, שבהם אנשים שכן שתו את הקפה שלהם בבוקר

מתים בלי שום סיבה מיוחדת.

והכל בכוח רצונם

של האנשים הקטנים הללו, שלוקחים את החיים של אנשים אחרים

ובעצם גם הישות העליונה לא יכולה לסדר את זה

לא, היא לא יכולה, כי זה נקבע מרצונם החפשי

של בני האדם.

וככה כל האנשים שנוהגים במכוניות ידידותיות לסביבה

ולא שתו מספיק קפה בבוקר, שמאמינים בישות עליונה

ומבצעים לה פולחנים נבעו כנראה מOCD

הם קרויים מנהיגים. ובשבילם צריך לבצע עוד פולחנים

שלא קשורים בישות עליונה, חלילה

הם היו מתקנים את הכל אם היו יכולים. אבל אין להם כוחות על

אפילו מספיק קפה אין להם, רק טילים

ומוות

ומכוניות ידידותיות לסביבה.

אני תקופת מקל עכשיו

מקל עדין ומחושב

צלילי כינור המוות בא

נסה בתאריך הבא.

אני תקופת חיוך היום

לקום מוקדם ואז לישון

לשיר ביחד את השיר

שכל איש בעולם מכיר.

ומי ירצה תקופת מקל

אחד שמח וצוהל

במחי משפט, בתוך מילה

בואו נתחיל מהתחלה.

אני תקופת מקל עכשיו

מקל עדין ומחושב

צלילי כינור המוות בא

נסה בתאריך הבא.

___________________________________________________________

יש דרך לתאר בדרמטיות כל דבר. למען האמת, הכיתה שלנו מעלה הצגה, וזו תקופה לחוצה כי אנחנו נשארים כל יום עד מאוחר לחזרות, מה גם שאף אחד מאיתנו לא ממש רצה את זה ואף אחד לא מבקש פעולה. ומכיוון שאני אני, ומעולם לא זכיתי לראות את העולם מנקודת המבט של אנשים אחרים ורגילים, אין לי תפקיד משחק אחד. יש לי תפקיד שירה בדואט (כן, עם הקול שלי!), ועוד מיליון ושנים תפקידי נגינה. וגם, בגלל שאנחנו מעלים את כנר על הגג, ואני הכנרת היחידה בכיתה, נחשו מי קיבלה את התפקיד הכי אידיוטי בכל ההצגה, בהתחשב בזה שהיא כמעט לא יודעת לנגן?

אני.

נרדמתי באוטובוס הביתה כבר בערך שלוש פעמים. כל יום אני נסחבת עם הכינור הביתה.. מחר הולכים לנגן שוב בת"א, מתכוונים ללכת ליד הים. תבואו לשמוע אותנו, כן? אני אביא כינור, ג'ינג'י יהיה על הפסנתר והשאר יהיו על מה שיהיו. יהיה כיף.

עד כאן לערב זה ושבת שלום.

אקדחים הורגים וסרטן הורג וזקנה הורגת ואז הורגת ועצב הורג.

אתם יודעים מה לא הורג?

להגיב.

אני נהנית לחשוב לפעמים שאני אלוהים. אני ילדה בת 14 מישראל, ואני נהנית לחשוב לפעמים שאני אלוהים ושיש לי את הכוח לעצור את העולם או לתקן אותו או להחיות את המתים. שיש לי כנפיים, שאיתן אני יכולה לעוף, אבל אני לא צריכה אותן כי אני מין ישות בלתי נתפסת כזאת שיש לה תחפושת על כד"הא כדי שלא יודעת למה. ולמען האמת, התיאוריה הזאת מסבירה יותר דברים מהצפוי.

אני נהנית לחשוב לפעמים שאני המשיח. שנולדתי, באופן אקראי לחלוטין, עם הכוח לשקם את העולם מההריסות של עצמו, ושוב כל עניין החייאת המתים, ועצירת הפשע, ולהפוך את העולם לגן עדן עלי אדמות. אני לא בטוחה לגבי החמור, אבל יש לי חתול. וגם זה יכול להתאים במידה סבירה פחות או יותר.

אתם יודעים מה? גם אם היה מתברר שזה נכון... שאני אלוהים. או המשיח. גם אם הייתי זוכה לביקורי מלאכים מדי לילה, שיתנו לי חלומות טובים ושוקו חם. גם אם הייתי מסוגלת לעוף, ולהחיות את המתים, ולגרום שלום עולמי?

זה לא היה משנה כלום.

כי אני יודעת, שאם הייתי אלוהים, או המשיח, או השטן? לא הייתי עושה שום דבר. הייתי ממשיכה בחיי האנוש שלי ולא משפרת את העולם ולא מחייה את המתים ולא מוצאת תרופה לסרטן. הייתי נותנת לאנושות לטבוע במלחמות של עצמה ומשאירה אותה ללהוט בקיץ ולקפוא בחורף ולהתאבד.

כי תחשבו רגע על גן עדן עלי אדמות.

אבל אולי, בעצם, זו כל הפואנטה של להיות אלוהים, או המשיח, או השטן.