בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

זה היה אמור להיות סיפור על מלאך שנפל, אבל יונתן החליט בסוף לסיים את לימודיו בתיכון ולשמור על הזהות שנולד איתה.

זה היה אמור להיות סיפור אהבה בין מלאך שנפל למלאכית שנשארה בגן עדן, אבל ויקי לא מאוהבת ביונתן ויונתן לא באמת מאוהב בויקי, ובסופו של דבר היא שכרה דירה בשולי תל אביב והפכה לעורכת הדין המכונפת הראשונה בהיסטוריה.

זה היה אמור להיות סיפור מדהים, דרמטי, מרגש ומותח כאחד, אבל לא רק שהבנתי שאין בי עדיין את הכישורים כדי לכתוב אחד כזה, אלא שזה גם לא יהיה מעניין. במקום זה החלטתי להוריד אותו כמה רמות, ולהפוך אותו לסיפור הכי נמוך, זול ונדוש שיש - סיפור על בני נוער, והאינטרקציות ביניהם (כן, ממש כמו משחקי הרעב).

*

ליונתן ולויקי היו שלוש שעות חלון, כי הם למדו ביחד פיזיקה ומחשבת ישראל. היה לשניהם קצת כסף, אז הם קנו צ'יפס בקפיטריה ואז התיישבו באחת מהפינות שבדרך כלל ריקות מאנשים כדי לאכול אותו ולדבר, כמו שעשו בדרך כלל כשהיו להם שלוש שעות חלון רצופות. זה היה ספסל אבן שכנראה היה שם עוד מתקופת הרנסנס, שניצב בשטח בר מלא בעשבים שוטים מאחורי הבניין הריאלי והיה אפשר לראות ממנו את המדרגות של הבניין ההומאני.

"ממתי דנה שטורינצקי לובשת חצאיות שחושפות לה את כל התחת?" תהה יונתן בזמן שכרסם חתיכת צ'יפס. זה היה בסדר מצדו להסתכל על זה, כי מלאכים יכולים לכאורה לשלוט ביצרים המיניים שלהם. בנוסף דנה שטורינצקי נראתה ממש, ממש טוב. היא היתה בת אדם, כמובן, כי זה היה תיכון רגיל - תיכון רב תחומי ע"ש סטיב דיליי בפתח תקווה - אבל היה לה גוף חטוב ושיער שחור בוהק ומתולתל.

"אני מניחה שזו הדרך שלה לכסות על חוסר הביטחון שלה," השיבה לו ויקי בהרהור. "קראתי את זה במגזין לנוער שמצאתי על הכיסא שלי בכיתת ביולוגיה. מסתבר שככל שבנות חושפות את עצמן יותר, זה אומר שהן מרגישות יותר ויותר חסרות ביטחון."

ויקי, כמובן, התלבשה באופן שהסתיר ככל האפשר את צורת גופה. למלאכים זה אולי לא שינה, אבל כבר שמעו על יותר מדי מקרים של מלאכיות שנאנסו ונפלו בעקבות כך. היא גם הקפידה להסתובב כל הזמן עם תרסיס פלפל בתיק וידעה בערך שתי אמנויות לחימה בצורה בסיסית אך שימושית. לא היו לה שום אשליות בנוגע לטבעם של בני האדם.

"דנה? חסרת ביטחון?" צחק יונתן. "את צוחקת עלי. היא אולי האדם היחיד שכל השכבה אוהבת. יפה, חכמה באופן הנכון, נחמדה לכולם..." הוא השתהה והסתכל על ויקי בחשש שאולי העליב אותה. זו היתה הנחה מטופשת, כמובן, כי האמפתיה המוגברת שלה עזרה לה להבין שלא התכוון להשוות בינה לבין דנה אלא להעביר נקודה פשוטה, אבל אחרי שנים של חיים בין בני האדם, יונתן למד להיזהר. "היא משתתפת בפרויקטים של בית הספר ומקבלת ציונים סבירים בלימודים. היא אפילו לא יותר מדי טובה, מחשש שזה יפריע למישהו. חוץ מהעניין הזה של החצאיות."

"היא תחזור לעצמה," הבטיחה ויקי ואכלה עוד פיסת צ'יפס. היא לא דאגה לגזרה שלה, לא בגלל שזו לא היתה יכולה להתקלקל - ויקי היתה מאז ומעולם שמנמונת - אלא בגלל שהיה אכפת לה מדברים אחרים, והיא הבינה שאידיאל היופי המערבי מעוות לחלוטין. היא חזרה על זה במוחה בכל פעם שקראו לה שמנה, אבל זה היה כבר פחות קל - מלאכים הם רגישים מטבעם.

"לא בטוח," מחה יונתן. "את זוכרת את שלום. בהתחלה הוא רק צבע את הכנפיים וכולם אמרו שזה שלב ושזה יעבור, ושבועיים אחר כך הוא נופל כי הוא רוצה לעשות קעקוע. אנשים משתגעים לגמרי, אני אומר לך."

ויקי הסתכלה על יונתן בעיניים שהיה בהן שמץ של שיפוטיות. "אז אתה לא רואה סיבה למלאכים ליפול? אתה לא חושב שזו זכותם?" היא שאלה בתוכחה.

יונתן היסס. "אני יודע למה מלאכים מסוימים רוצים ליפול," אמר לבסוף, שוקל את מילותיו בקפידה, "אבל אני לא מזדהה עם הסיבות שלהם. זאת אומרת, כן, יש הרבה יותר חופש לעשות מה שרוצים, אבל זה די סוגר את כל האפשרויות לעתיד, לא?"

"אני מניחה שאתה צודק," נאנחה ויקי. משהו בקול שלה רמז שהיא חשבה הרבה על הנושא, אבל יונתן הבין מספיק כדי להניח לה עם זה. זו היתה ההחלטה שלה, אחרי הכל.

"בכל מקרה," אמר כדי לשנות נושא, "היית בסוף בהופעה של כוורת? שמעתי שהיו סיבוכים עם הכרטיסים."

ויקי הנידה בראשה. "ממש רציתי ללכת, אבל מסתבר שהאדם שקניתי אותם ממנו גנב אותם או משהו. השתלט על האתר. אפילו לא החזירו לי את הכסף, וזו תהיה כנראה ההופעה האחרונה שלהם, כי הם לא אמרו שום דבר על להתאחד מחדש. אבל דימיטרי הלך, והוא אמר שדווקא לא פספסתי הרבה. שהם שרו המון שירים קלאסיים שלהם וכולם היו שיכורים מכדי לשים לב שהם עושים את זה פחות טוב מבדיסקים."

יונתן משך בכתפיו. "מעניין מה יש באלכוהול שהופך התעלמות מדברים לקלה," אמר בקול סתמי. "אם הייתי יכול, אז הייתי מנסה. לפחות פעם אחת, בכל אופן. אנחנו כבר בגיל המותר, לא? אני לא ממש מכיר את החוק."

"לא," אמרה ויקי, ואז הבינה את המשמעות האמיתית של דבריו של יונתן והשתנקה בהפתעה. "יונתן, אתה לא שוקל כריתה, נכון?" שאלה בפחד.

כריתת כנפיים היתה טרנד שהתפשט בקרב המלאכים הצעירים שרצו להשתלב בחברת בני האדם. היו אפילו מנתחים פלסטיים שהתמחו בזה, מרוב שזה היה פופולארי. המנתח היה מסיר את הכנפיים ואפילו משמר אותן בפורמלין למזכרת אם המלאך רצה בזה, ואז הוא נראה כבן אדם לכל דבר ועניין והיה מוכן להשתלב בחברה האנושית. למרות שזו היתה כבר שנת 2013, למרבה הצער עדיין היתה אפלייה כנגד מלאכים בתיכונים (גם בתיכון הרב תחומי ע"ש סטיב דיליי הציקו לפעמים למלאכים שלמדו בו), בתרבות ובמקומות העבודה. הרבה מלאכים נאלצו להסתפק במשרות נחותות בלי שום אופציה לקידום ולסבול מאפליות חוזרות ונשנות על רקע גזעני. הדתיים היו יוצאי דופן בעניין הזה, כמובן, אבל אף אחד כבר לא ממש החשיב את הדתיים, ולמעשה הם אפילו הורידו מהפופולאריות של המלאכים.

"לא, מה פתאום," נבהל יונתן בצורה מעט מלאכותית. "אני אוהב את הכנפיים שלי." 

ליונתן היו כנפיים לבנות כמעט לגמרי, ורק קצת שחור בקצוות ובבסיסים שלהן. כמובן שלצבע הכנפיים לא היתה שום השפעה על המלאך, אבל היו כאל שאמרו שלמלאכים עם כנפיים שנוטות יותר לשחור יש יותר סיכוי ליפול. זה היה בולשיט, כמובן - לויקי היו כנפיים חצי חצי, מוכתמות בדוגמאות מורכבות, והיא לא נפלה. זה היה מקרי ולא קשור לחלוטין.

"אבל זה לא כמו נפילה?" תהתה ויקי. היא לא ידעה הרבה על הנושא, כי חשבה שרק פריקים וחריגים עושים את זה. היה מוזר לראות את יונתן שוקל ברצינות כריתה, גם אם לא אמר את זה במפורש.

"לא, מה פתאום," הוא אמר, וניכר היה כי קרא הרבה על הנושא. "זאת אומרת, לא חייבים להיות נאמנים ללוציפר, ואני לא חושב שאפשר להיכנס לגיהינום. גם לא הופכים לגמרי לבני אדם - את יודעת, מלאך בלי כנפיים הוא עדיין מלאך. ברור שאין לך כבר זכויות בגן עדן, אבל מי כבר נכנס לגן עדן יותר, ויש שם גם הפגנות למען זכויות הכרותים. קראתי שאולי אפילו גבריאל מתכונן לעבור כריתה כדי להראות את התמיכה שלו."

"אין סיכוי," נדהמה ויקי, ויונתן הנהן.

"מטורף, נכון? אבל אני לא חושב שאכרות. אולי רק בעוד הרבה שנים, כשאראה שממש אין לי סיכוי להשתלב עם אלה. אני אוהב לעוף," הוא הוסיף והניע את כנפיו. אף אחד לא ראה אותם באזור הזה, וזו היתה הרגשה טובה לא לקפל אותן כל הזמן קרוב לחולצה. אי אפשר היה לעבור במסדרונות עם כנפיים פרושות, ואם הן היו בולטות יותר מדי, היו בני אדם שאפילו התנהגו באלימות ופצעו אותן. בתיכון הרב תחומי ע"ש סטיב דיליי לא היתה הרבה סובלנות לשונה.

"תגיד," אמרה ויקי, משנה נושא, "פגשת את דן אחרי שהוא נפל?"

"דן לא נפל," אמר יונתן באופן אוטומאטי.

זה היה נכון; דן לא נפל אלא נדחף. זה היה סיפור עצוב, למען האמת. הוא היה מלאך נורמאלי לחלוטין ותלמיד מצטיין בבית הספר עד שמישהו פלט שהוא הבן של לוציפר, אז מקבלי ההחלטות בגן העדן החליטו שזה לא יכול להימשך והבהירו לו שהוא לא יכול להישאר מה שהוא. דן מעולם לא רצה ללכת לגיהינום, והדבר האחרון שרצה היה לפגוש את אביו האמיתי (שכן הוא גודל אצל מלאך זוטר מגן העדן. הוא היה הבן השני של לוציפר, והשטן ראה שלראשון לא היו הזדמנויות בכלל להצליח בחיים ורצה לתת לשני לפחות גורל שונה). הוקמו בגלל זה כמה קבוצות מחאה בפייסבוק, אבל כולם ידעו שברגע שמלאך נופל, גם אם הוא לא בוחר ליפול, אין שום דרך חזרה. באופן מקרי לחלוטין, לפני שנדחף דן למד גם הוא בתיכון הרב תחומי ע"ש סטיב דיליי שבפתח תקווה, וניהל מדי פעם שיחה ידידותית או שתיים עם יונתן. 

"נכון," הסכימה איתו ויקי. "זה נורא, מה שקרה לו. ועוד אחרי כל האפלייה שמלאכים בכל מקרה עוברים, הם היו אמורים לגלות סימפטיה. אחרי הכל," היא התבדחה, "זה הדבר שאנחנו עושים הכי טוב."

לא עזרה העובדה שכנפיו של דן היו שחורות כלילה. מאוד סטריאוטיפי ומכליל, אבל לאף אחדלא היה שום דבר לעשות נגד זה כי רק מעט מאוד מלאכים צבעו את הכנפיים שלהם. זה נחשב להיפסטרי ומושך תשומת לב מיותרת.

יונתן סיים את הצ'יפס שלו וזרק את המגש לפח. "התכוננת להיסטוריה?" שאל את ויקי, מביט בקנאה בצ'יפס שעדיין נשאר לה.

"לא," נאנחה ויקי. "אני כל כך עומדת להיכשל."

"גם אני," הסכים איתה יונתן ולקח לה צ'יפס אחד. 

"היי!"

*

לא היה לי עוד חשק לכתוב, אז הסיפור מסתיים כאן. מיותר לציין שלא כתבתי היום, שאף אחד לא אוהב אותי, שאני גלמודה ובודדה ושאין לי חיים.

היה שש בערב כבר לפני לפחות שעה וחצי, איך זה שעכשיו עוד לפני שש ועשרים? 

מאז שהייתי ממש קטנה ניסיתי לבדל את עצמי בכוח מאנשים אחרים, אבל מעולם לא הייתי אחד מילדי הפלא האלה שמדברים עליהם בעיתונים. אני לא חכמה באופן מיוחד, אני לא יצירתית באופן מיוחד; אני אפילו לא כותבת טוב יחסית לגילי, את זה גיליתי די מזמן. אז למה בעצם לאנשים מסוימים כל כך חשוב שאחיה, אם יש עוד מיליארדים כמוני בדיוק? לא נולדתי עם התכונות האלה, זו הבעיה שלי, אין בי שום רצון לחיות חיים רגילים. המוח שלי הוא לא משהו יוצא מגדר הרגיל, עדיף כבר להעיף אותו מהשרשרת האבולוציונית ולתת לאנושות לשגשג בלעדיו, לא? זאת אומרת, איזו תרומה משמעותית אני יכולה כבר לתת לאנושות עם מוח כל כך רגיל ושגרתי? (האם זו אשמתי שנולדתי עם אחד כזה?)

נהדר, גרמתי לעצמי לבכות. מאוד בוגר. עכשיו, במקום מוח של ילדה בת 15 בגוף של ילדה בת 4, יש לי מנטליות של ילדה בת 4 בתוך גוף של ילד בן 15 עם איבר מין נשי. הידד.

רציתי להיות יותר

ולא חשבתי לוותר

לא נותר לי אלא לבכות

כי מסתבר - אני פחות.

אני מקווה שישלחו טכנאי לסדר את הזמן בקרוב, כי אני צריכה שהוא יעבור מהר יותר. יש לי עוד איזה 80 שנה להעביר, בהנחה שלא יהיה לי את האומץ להתאבד ואני פשוט אתקע בעבודה ממוצאת בישראל לנצח, ואני לא יכולה להרשות לזמן להאט ככה.

ובעניין אחר, משהו ממש מעניין שקרה לי - חשבתי שאני מסוג האנשים שלא אכפת להם מה אחרים חושבים עליהם, אבל מסתבר שזה לא נכון. סיפרתי רעיון של סיפור שהיה לי לבלונדי, והוא אמר שהוא מטומטם, מה שגרם גם לי לחשוב שהוא מטומטם למרות שלפני זה ממש התלהבתי ממנו והוא אפילו גרם לי לחייך באוטובוס, ובסוף לא כתבתי אותו. אני שונאת את האנשים מבית הספר שלי ואני שונאת את בית הספר עצמו, אבל זה לא כאילו יש לי לאן לעבור, כן?

בעיקרון, זה תמיד עבד ככה - כשאני לא כותבת, אני עצובה, מצוברחת ורוצה למות, וכשאני כותבת אני עליזה, מלאת שמחת חיים וחדורת מוטיבציה.

אתמול, אחרי 1000 המילים היומיות שכבר החלו לתפקד אצלי כמו תרופה, נכנסתי לפאניקה. לא יודעת למה. אני חושבת שזה בגלל שזו היתה הפעם הראשונה שהנחתי שאולי יש לי באמת איזושהי מחלה נפשית, משהו רציני, משהו אמיתי, לא המצאה שלי כדי לקבל תשומת לב. אולי היה שם גם קצת עצב, אבל בעיקר פאניקה. התחלתי לבכות - בכיתי בערך עשר דקות, ורציתי למות. בכנות, רציתי למות.

אחר כך נהייתי ממש עייפה, כנראה מהבכי, והלכתי לישון בעשר וחצי במקום באחת עשרה כשאני בקושי יכולה לשלוט על הגוף שלי. מעדתי כמה פעמים בדרך למיטה מרוב עייפות, נתקלתי בדברים, התנועות שלי היו גסות ולא טבעיות. שוב, מהעייפות, אבל זה רק תרם לתחושת הפאניקה. לא משנה.

בבוקר קמתי, אבל לא רציתי לקום. בדרך כלל אני קמה מיד, ולא משנה עד כמה אני עייפה, אבל פשוט לא רציתי לקום. ברור, אף תלמידת תיכון לא רוצה באמת לקום בבוקר, אבל זה היה שונה. שקלתי ברצינות לחזור לישון ולהעמיד פנים שהשעון המעורר לא עבד, אבל ידעתי שאצטרך ללכת לבית הספר בכל מקרה ולא רציתי להתמודד עם הטפסים של המזכירות.

ועכשיו, למרות שאני באמצע שגרת כתיבה מתמשכת ופוריה, שאין לי שום סיבה להפסיק אותה, פוקדת אותי אותה תחושת פאסיביות נוראה שתמיד יש לי דווקא בימים שאני לא יכולה לתפקד כמעט מרוב שאני עייפה או עצובה או רוצה למות, בימים שאני לא כותבת, בימים שבאמת קורה משהו. אני בפאניקה, אני מפחדת נורא, אני משתגעת מפחד. אני כמו סמור מורעב בכלוב שלא רוצה לצאת ולא ייקח את האוכל שיתנו לו. אני לא רוצה לכתוב. אני רוצה לשכב על המיטה ולראות האוס או טורצ'ווד או מה שזה לא יהיה (כבר הפסקתי להבדיל) ולהודות למזל שאני מספיק פאסיבית מכדי למצוא דרך באמת לקנות גלולות ציאניד, כי אני לא רוצה להגיע למצב הזה. לא, הדבר האחרון שאני רוצה להגיע אליו זה המצב הזה (וטורקיה. ומקום שלישי בתחרות כתיבה.)

אני כנראה מכוערת מכדי שלמישהו יהיה אכפת, אבל זה מעולם לא הפריע לי.

אתם אולי חושבים שהפסקתי שוב לכתוב רק כי יש לי עבר של משברי כתיבה ושלא הזכרתי את זה בזמן האחרון, אבל אתם טועים. אני כותבת כמו משוגעת, והפעם היחידה שדילגתי על זה היתה אתמול, כשבאמת לא היה לי זמן. גם היום לא היה לי זמן, אז פשוט לא עשיתי משהו אחר שהייתי צריכה לעשות וככה התפנה לי זמן. גישה בעייתית לתלמידה בתיכון, אבל בכנות, אם אני אמשיך לכתוב בקצב הזה אז אני אשתפר הרבה מאוד בפרק זמן קצר מאוד ואז כבר לא יהיה אכפת לי איך תעודת הבגרות שלי תיראה.

אני לא בטוחה בקשר לאיכותן של המילים, בכל מקרה. הקודם היה אכזבה ואני לא רוצה שגם זה יסיים ככה, למרות שהוא כתוב בגוף ראשון (טוב, כמה גופים ראשונים. זה מסובך), ושיש בו יותר מדי רגשות. שמעתי שזה מה שנערים בימינו אוהבים, אבל אני לא רוצה לכתוב משהו שנערים בימינו אוהבים. אני רוצה לכתוב משהו טוב ולחיות לנצח, כמו ג'יי קיי רולינג.

ברור שאין לי סיכוי לעשות את זה בישראל, כמובן, ולכן אני חוסכת כבר בערך שנה כדי שאחרי הצבא אוכל לעבור ללונדון. אני גם עובדת על האנגלית שלי מאוד קשה וכמובן על הכתיבה, שבלעדיה אין לזה שום משמעות.