בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

הסיבה שלעולם לא אהיה סופרת היא לא משהו פילוסופי או רוחני או רגשי או משהו.

הסיבה שלעולם לא אהיה סופרת היא בגלל שהראש שלי לא בנוי לעלילות מורכבות ולסיבה-ותוצאה ולהתרעות בהתחלה על דברים שיקרו בסוף. 

מתחשק לי לירות בעצמי בראש, למרות שהסכמתי עם עצמי שאם אני הולכת להתאבד זה הולך להיות רעל. אני אפילו לא עצובה, פשוט לא מתחשק לי להתמודד עם הרעיון הזה עכשיו, או אי פעם.

הי, אני כותבת פוסט תגובה לפוסט במומלצים. נו, זה - http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=761383&blogcode=13862312 (משום מה ישרא לא נותן לי להכניס קישור בצורה נורמאלית, אז עיניכם תיאלצנה לשזוף את הקישור השלם. עמכם הסליחה).

קודם כל, כמה מילים על עצמי, למי שלא בא לכאן הרבה. לא ילדה יפה במיוחד. אני אפילו לא מכוערת בצורה אפנתית, כמו בסרטים - זאת אומרת שאם אעשה דיאטה ואוריד את המשקפיים שאין לי ואגלח רגליים והכל, זה לא ייעלם, ועדיין אהיה אישה סוג ג' בלי מראה חיצוני מושך. מה לעשות, עולם אכזר וכו' וכו'. עדיין, בכל מקרה, יוצא לי להשמיע את הקול שלי, ובחיי שאנשים מקשיבים לו. לא רק בני גילי בדיונים על איכות הכתיבה של משחקי הרעב (לא מקצועית בכלל, אם אתם שואלים אותי), אלא גם מבוגרים שבאמת מעריכים את הקול שלי, בתור בנאדם, ולא רק בתור פנים לא יפות במיוחד. כשיש לי משהו להגיד, וכשאני יודעת איך להציג אותו, הוא נשמע, תסמכו עלי.

ובכל זאת, השטויות בסוף של "תלכו לאוניברסטיה כי בסופו של דבר רק השכל נחשב" הן בולשיט. קודם כל, כי כמו על המראה החיצוני שלנו, גם על האינטיליגנציה שלנו אין לנו שום שליטה. אני הייתי שמחה להיוולד ילדה גאונה עם 198 נקודות אייקיו, אפילו אם זה היה עולה לי במחיר היופי, אבל זה לא המצב. בסופו של דבר אינטיליגנציה היא גם סוג של יופי, זאת אומרת - מדד שלפיו שופטים את האדם, אפילו שאין לו שום דרך לשלוט עליו (לא מדברת על לימוד והכל. אני מדברת על אינטיליגנציה מולדת. אנשים שטובים במתמטיקה בלי להתאמץ, פעוטות שממציאים פצצות אטום, כאלה דברים), ושקובע בסופו של  דבר את המעמד של האדם בחברה.

בנוסף, שכל הוא בהחלט לא הדבר היחיד שחשוב. למרות שהקול שלי נשמע, הפנים של הנערות היפות בגילי נראות יותר. הכישורים החברתיים שלהן מפותחים יותר, כי אנשים אוהבים יותר לדבר אליהן. הן מקבלות יותר מוטיבציה להצליח בדברים שהן עושות (למשל ציור, או כתיבה), כי הן יודעות שכל מה שהן צריכות זה להיות טובות בזה כדי שהחברה תקבל את זה ואותן. חוץ מזה, יופי הוא נימוס בסיסי, אם נימוסים אמורים לגרום לבני האדם להרגיש נוח יותר ונעים יותר לדבר עם בן האדם שמולם. עד כמה שאתם ליברלים, אתם חייבים להודות שקל יותר לדבר עם אנשים יפים. נוח יותר לדבר עם אנשים יפים. מרגיש נכון יותר, אפילו. אם האדם שמולכם יפה, יש בכם יותר נכונות להודות שהוא צודק, לקבל את הדברים שלו. אם הדברים שלו שווים אמירה אתם תקבלו את זה בכל זאת, כמובן, כי אתם לא בני אדם מהסוג שלא, אבל פחות סביר שתיקלעו לשיחה עם האדם המכוער מלכתחילה. גם השגיאות של המכוערים מורגשות יותר ומביכות יותר.

יופי הוא כלי להצלחה בחברה, בעיקר אצל נשים אבל גם אצל גברים, וזאת עובדה. יופי הוא חשוב כדי לבסס את מקומו של האדם בתוך החברה, כמו גם אופי, אינטיליגנציה, כישורים וחברתיים, מעמד וכו'. אני לא אומרת שצריך לנטוש את הכל ולרוץ למרפאה של ניתוחים פלסטיים - למען האמת, מעולם לא התאפרתי (חוץ מאותה תקופה אומללה בה חשבתי שעיפרון לעיניים מחמיא לי. במיוחד בימים ארוכים וחמים. אוי) - אבל אסור לשכוח שהוא גם משתנה במשוואה, ואסור להוציא אותו מן הכלל.

דעתי לגבי הניסוי הזה היא חלוקה. הייתי שמחה אם היתה עושה אותו אישה שבאמת זקוקה לאיפור ולהורדת שיער גוף והכל (קמטים זה מקובל חברתית, ועובדה שהגבות שלה עדיין נפרדות גם אחרי שלושה עשר חודשים. בנוסף, שום רמז לשפם), אבל אני שמחה שמישהי קמה ועשתה אותו. באופן אישי, נדהמתי לשמוע שלא להתאפר זה לא מקובל. מצד שני, כבר הזכרתי שהמראה החיצוני שלי חסך ממני כמה אינטרקציות שהיו מסבירות את העניין. מצד אחד, אני לא חושבת שטיפוח צריך לכלול כל כך הרבה משגרת היום של אישה ומכספה - ומצד שני, אני גם לא חושבת שאנחנו צריכים להביט בחוסר אונים על איך שהגוף שלנו נראה ולא לעשות עם זה כלום, אפילו שאפשר, אפילו שזה ישפר את איכות חיינו באלפי מונים (אפילו אם זה לא יעשה כלום לטובת ההערכה העצמית. זה כבר פסיכולוגי). כן, אני בעד קעקועים. כן, אני בעד ניתוחים פלסטיים. הם מראים שלאדם שליטה בגופו, גם אם כולם אומרים לו שהוא יפה יותר בלי (במיוחד אלה שמתנגדים לניתוחים קוסמטיים מתקנים. זה מרתיח אותי. "אל תוריד את היד הנוספת, שים זין על מה שאנשים חושבים. אז מה אם לא היתה לך שיחה נורמלית אחת מאז שנולדת".) ולאדם מגיעה שליטה בגופו, כמו גם בשכלו, מהרגע שזה יתאפשר.

אם אכתוב יותר מזה אנשים לא יקראו כלום (מודעות עצמית, עוד חלק מהחיים של להיות מכוערת. או שזה חלק מהחיים של כל אחד?), אבל אני חושבת שהבנתם את הרעיון, גם אם אני לא ממש. 

חורשת ילדות יפה אני זוכרת

גזעי עצים, שביבי אור שמש מרצדים,

תספור עד עשר עד נפתח הדלת

וכמה כואבים היו הסרפדים.

מיצורי דמיון בנינו בגרותינו

ריבי ילדות, עפר ושמות מתתחלפים,

הסיפורים שילוו אותנו עד מותנו

ועד עכשיו עודי נדהמת - מה יפים.

שעות בילינו בחלקת הטבע

על ממלכות מתפוררות למלח וסוכר,

על דמיונות של ילדים בני שבע

נחים האנשים של המחר.

ואיך נדע מאיזו הרפתקה לשמוח

שכך בנינו שם אימפריות, ממלכות, ערים,

הרי בסוף נידונו את הכל לשכוח

ומקסימום לכתוב על זה שירים.

__________________

היום בשלוש בלילה אני נוסעת לגרמניה, וחשבתי על השירים שאכתוב שם על היער, ואז חשבתי על יער שהייתי צריכה לכתוב עליו הרבה יותר שירים, גם אם היה רק חורשה קטנה באמצע העיר.

פואם שאל אותי איך זה שאני לא בשום מערכת יחסים רומנטית. המצאתי מיליון ואחת סיבות שקשורות לאינטלקטואליות שלי, ולא אמרתי לו שזה בגלל שאני מכוערת כי לא רציתי שיחשוב שאני מחפשת תשומת לב וכי הוא בטח יודע בעצמו. הוא פגש אותי הרבה פעמים. 

מחר בשלוש וחצי בבוקר אני נוסעת לגרמניה. יהיה כיף כי גרמניה.