בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

*צויר בצייר עם העכבר של הלפטופ

*דמות עוזר-הגיבור בקומיקס גיבורי על שאני עושה בשביל הכיף

*בחיי זה סיוט לצייר עם העכבר של הלפטופ

*נא להתעלם מהחולצה

יודעים לא. יודעים מה, לקחת ולהחזיר באופן מושלם כל כך. ללכת לרדוף אחרי מכונות של משקאות כאלה, כל כך מבדרות, לדעת שהפעם המחברות באות בזוגות. זוגות כפולים. איך מרגישה העובדה שכמעט זרקת את הפורד לתוך הקרטון? זה לא אחראי בכלל.

את יודעת, אין ספק שענני העשרים משתקפים בעתיד החדש שלך. אני לא יודעת אם זה סימן טוב כל כך, מכיוון שלוקח לך כל כך הרבה זמן למצוא אותם, אבל הם שם. בוהים. מזכירים לך חברים טובים יותר, בזמנים רעים יותר, אבל גם מצחיקים הרבה יותר. כמו הרבה כובעים ראשונים, ככה גם הבלונים הללו הגיעו למעלה. טוב, לפחות אחד מהם הגיע.

גשם של ברכות ירד ואת הרגשת מפוחדת מלא-כלום. רצית ללכת בחזרה אל גן העדן שלך, זה שכל חודשיים לוקח אותך מחדש ומזכיר לך מי את ובשביל מה את כאן, בעצם. ואולי בדיוק כמו זה, היית יכולה לוותר על המזלג האדום ההוא. פשוט לא רצית לגרום לעוד תסבוכות, כלבה אכזרית שכמותך. לא רצית ולא יכלת, כי אין לך שום חוש מידה.

ועכשיו? עכשיו מה?

אולי אני לחוצה וסתם מדחיקה את זה. יש לי סיבה להיות לחוצה. אחרי הכל, אני הרי מתחילה תיכון, איפה שאני לא מכירה אף אחד כמעט, בשיטת חינוך שונה לגמרי. ולא היתה לי את החטיבה "להתאמן" בה, אצלנו זה בית ספר יסודי מכיתה א' עד ח' ואחר כך תיכון.

אז אולי אני לחוצה. בכל מקרה, אני לא מרגישה את זה. לדעתי יהיה בדיוק אותו דבר, כי הרי אני ביסוד שלי לא משתנה. זו תהיה אותה אני, אבל במקום אחר, וזה מנחם אותי. אני לא רוצה להשתנות שם יותר מהשינויים ההכרחיים של ההתבגרות, ולא נראה לי שזה יקרה. זאת אומרת, את רוב הקשרים החברתיים שלי אני יוצרת מחוץ לבית הספר, והם לא נראים כמו אנשים נחמדים במיוחד שמה בבית הספר הרגיל, אז כמעט ואין סכנה שאתחבר איתם.

אז אני בסדר גמור.