בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

אני אוהבת להקשיב למוזיקה קלאסית בבוקר, באוטובוס לבית הספר. מהרגע שבו המנגינה מתחילה להיכנס לי לאזניים, העולם איכשהו הופך להיות אחר, כאילו אני רואה אותו דרך משקפיים בטעם אפרסק שטבול בקרמל. בבוקר בדרך כלל מנגנים את סוג המוזיקה האהוב עלי - תזמורת שמחה ומהירה יחסית - אז אני פשוט מקשיבה לזה עד שאני מגיעה לבית הספר וצריכה להפסיק. 

אני אוהבת להקשיב למוזיקה קלאסית בבוקר. אני מקשיבה לרדיו, לקול המוזיקה, ואני עושה את זה כל כך הרבה עד שכבר למדתי להכיר את הקריין של הבוקר ולזהות את הקול שלו, לשמוח כשאני שומעת אותו. הוא האחד שגרם לי להתאהב בדבוז'אק (דבוראק? אני לא בטוחה) ולהכיר את באך מחדש ולהעריך את הפסנתר (למרות שאני עדיין אוהבת יותר יצירות בביצוע תזמורת). הקריינים של שעות אחר הצהריים שלפעמים אני מקשיבה להם גרמו לי להיחשף לשירים קלאסיים עם מילים שהם לא תמיד אופרות ולסגנון אחר מזה שהכרתי, ושאני לא תמיד מחבבת. 

הקלאסית בבוקר נותנת לי כוח, טוענת אותי למפגשים חברתיים שאני לא תמיד מוכנה אליהם. 

סוף פוסט כאן*

תחילה של פוסט אחר כאן* (לא רציתי לבזבז מקום אכסון, והיו לי שני דברים להגיד)

החלטתי שאין לי חרדה חברתית.

זה התחיל בפעם ההיא שהעזתי להמליץ למישהו על משהו בחנות ספרים בלי שהוא ביקש (בחייכם. הוא עמד מול אדאמס, ממש מול אדאמס, ורצה לקנות את שיר של אש ושל קרח. מה הייתי אמורה לעשות?). היום המוכר בקפיטריה החזיר לי עודף שקטן מהסכום שהוא היה צריך להחזיר לי בשני שקלים. הייתי מוותרת - פעם ויתרתי על טעות בעודף של שישה שקלים - אבל היום החלטתי שלא, לא לצאת מזה בטעם מר. החלטתי שאין לי חרדה חברתית, אז גררתי מישהי מבית הספר חזרה לקפיטריה וגמגמתי את ההסבר ואז הוא החזיר לי שני שקלים (לא לפני שספרתי פעמיים את העודף). היה להם טעם של ניצחון ושל התגברות ושל תקווה ושל שני שקלים. אז היום באוטובוס היה לי אומץ וישבתי ליד מישהי! בצד של המעבר!! זה משהו שאני אף פעם לא עושה וזה היה רגע עצום בשבילי.

אחר כך הלכתי לחנות וקניתי את חולצת הלורד וטינארי שרציתי ואז קניתי 3\4 קילו של קוביות סוכר וגם סרדינים כי אני יכולה וכי זה הכסף שלי שאני הרווחתי. הסרדינים היו חריפים אבל טעימים, וקוביות הסוכר מתפוררות אז זה קצת מאכזב. בפעם הבאה לא אתפשר ואקנה גבישים כמו שרציתי. 

לא בהכרח עשר, אבל כמה כללים לכתיבה שאני חיה על פיהם. הם משתנים כל הזמן ולכן ה- I בכותרת - לא מן הנמנע שאכתוב עוד הרבה פוסטים כאלה בעתיד. זה כיף.

ולכל ה"את צעירה וגרועה מכדי לתת לאחרים עצות לכתיבה" - אלה עצות שעזרו לי, אתם לא חייבים לקחת אותם. בנוסף, מאז שלמדתי לקרוא אני מנתחת ולומדת כתיבה, אז הא לכם.

העצות הן לכתיבת ספר ברובן, אלא אם צוין אחרת.

העצות כתובות בלשון נקבה אך תקפות גם לזכרים.

*לעולם לא לכתוב מתוך רגש.

אז החבר שלך זרק אותך ואז התברר שמעולם לא היה לך חבר ואז הרגל שלך נקטעה ואז איבדת את השפורפרת החביבה עליך של אקריליק, והכל באותו השבוע. את שבורה לגמרי מבחינה רגשית (ובמקרה של הרגל, גם גופנית), ואין דבר שאת רוצה יותר מאשר לבטא את צערך בכתיבה. נפלא! גשי לוורד ושפכי את קינתך אל הדף. הדף החדש, כי בספר שלך את לא נוגעת כשאת מוצפת ברגשות.

תביני, למרות שזה נראה נחמד בהתחלה, אמנותי אפילו, כתיבה רגשית אף פעם לא יוצאת טוב. גם ציור רגשי אף פעם לא יוצא טוב, דרך אגב (ככה נולדה האמנות המודרנית. והכתיבה המודרנית). הרגישי חופשייה לכתוב שיר או סיפור קצר או פוסט בבלוג, אבל אם זה רעיון שחשוב לך או משהו שיש לך ציפיות ממנו, עדיף שלא. כתיבה היא קודם כל משהו שצריך להתאמץ בשבילו, לא משהו שאפשר לעשות סתם ככה (כן, מאייר. וזאת שכתבה את עיר של עצמות), ואת הרי לא תעשי שיעורים במתמטיקה או בהיסטוריה כשאת במצב הזה אלא אם כן את ממש חייבת, נכון? זה די ככה. 

*לכתוב כל יום.

כן, אני מודה, אני עוברת על הכלל הזה לא מעט. יש ימים שאין לי זמן או חשק (כותבים גם כשאין חשק! אל תקחו ממני דוגמא!) או פרוייקט נוכחי לעבוד עליו. אם לא תכתבי כל יום הכתיבה שלך תתנוון ותמות בסופו של דבר, גוססת בייסורי הרומן הרומנטי הנדוש והאובר-דרמטי, ואף כותב לא רוצה שזה יקרה לו.

טרי פראצ'ט אמר פעם, write 400 words a day, even if you feel like poop. אדם שקיבל תואר אבירות חייב לדעת על מה הוא מדבר, ואם אותו אדם במקרה כתב את אחת מסדרות הפנטזיה הטובות ביותר שיש (עולם הדיסק, או דיסקוורלד באנגלית. אם לא קראתם, רוצו לספרייה. אבל באנגלית, כי יש כמה תרגומים ממש רעים), הוא כנראה דאבל יודע על מה הוא מדבר. תאמיני לי, מנסיון של שנים, עדיף להכריח את עצמך לכתוב מאשר לכתוב מתוך רגש. להכריח את עצמך לכתוב זה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות לעצמך.

אני יכולה להעיד מנסיון אישי שהתקופה בה כתבתי 1000 מילים ביום היתה התקופה הטובה ביותר בחיי.

*תכתבי משהו שאף אחד מעולם לא כתב קודם.

כמובן, את יכולה לכתוב רומן רומנטי למתבגרות בו החתיך קשור איכשהו לעולם העל טבעי והגיבורה היא קשוחה ומסכנה שנופלת לזרועותיו כבר בפרק השני. את גם יכולה לכתוב את זה בכישרון לא מבוטל, אבל זה לא מבטיח שזה יהיה טוב.

את מבינה, את אולי כותבת לשם הכתיבה עצמה, אבל אל תכחישי את זה שאת רוצה קוראים. אחרת היית כותבת רק מילים אקראיות לעצמך! ואם את רוצה שהקוראים יתעניינו במה שאת כותבת, כדאי שזה יהיה מקורי. זה לא חייב להיות, אבל זה בונוס לא מבוטל.

*תשאפי לריאליסטיות לפני אמנותיות.

תחשבי על התרחיש הבא - את הולכת לביקור במוזיאון תל אביב. זה חינם כי את מתחת לגיל 18, אז את נכנסת בגאון ומסתכלת על הקירות. תערוכות בכל מקום, ואת נכנסת לאחת, שמכריזה על שם שאת מכירה בקושי, בקצה התודעה שלך (נגיד, בוב). 

מסביבך עבודות של האמן בוב, להן שמות כמו "קומפוזיציה מספר 18 בפחם ונצנצים" או "אישה יושבת ליד הנהר" או "עצב תהומי" או "גשר". שמות מבטיחים, אבל כשאת מתקרבת אליהן את מגלה דבר מוזר - אלה לא עבודות בכלל! מריחות הצבע האקראיות על הקנווסים היקרים מזכירות לך את ה"יצירות" של בן דודך בן ה-4. השמות שמודבקים לאותן מריחות אקראיים גם הן - לא, בוב, את חושבת, כתם צבע ירוק לא בהכרח אומר "סילביה יושבת ליד מדף". ציור דומה מאוד לזה שנמכר כרגע ב-7000 שקל זרקת פעם לפח כי הוא היה חתיכת נייר שנשפך עליה קפה, ואת יודעת בדיוק כמה זמן לקח לו ליצור את הקנווס הריק ההוא. ברור שלאמן אין שום יכולות טכניות (או שהוא בוחר לא להשתמש בהן).

עכשיו דמייני את אותו התרחיש, אבל בחנות ספרים. מריחות דיאלוגים אקראיות מונחות לצד שמות כמו "דמדומים" ו"משחקי הרעב". רומנטיקות-נצנצים מודבקות בחוסר טעם על מריחות פחם של דרמה מיותרת, עם תפישה כל כך גרועה של המרחב שמתחשק לך להקיא. וגם הם, בדיוק כמו העבודות האלה במוזיאון, נמכרות במחיר מופרז ובמיליוני עותקים. כאן זה פחות ברור מאליו, כי מעט מאוד אנשים מנתחים כתיבה, אבל ברור מאוד שלאמן אין שום יכולות טכניות.

את חייבת לרכוש קודם טכניקה בסיסית בכתיבה - דיאלוגים ריאליסטיים, דמויות אמיתיות - ממש כמו בציור, לפני שתוכלי ללכת לכיוונים אמנותיים יותר.

(כשאני אומרת "כתיבה ריאליסטית" אני לא מתכוונת לבלי פנטזיה. הארי פוטר הוא אחד הספרים הריאליסטיים ביותר שיש, למשל, כי הדמויות בו היו מגיבות בדיוק באותה הדרך אם זה היה קורה במציאות. אותם הדברים היו קורים. ג'יי קיי רולינג יוצרת עולם שאנחנו יכולים להבין, לא מפחדת להראות את כל החלקים שבו כי היא יודעת להפעיל כל אחד ואחד בצורה מושלמת. לזה את צריכה לשאוף, ממש כמו ציורים סוריאליסטיים של דאלי שהטכניקה בהם היא ריאליסטית לחלוטין.)

אין לי כוח לכתוב עוד כרגע, אז אני מניחה שהפוסט הזה נידון להסתיים בטרם עת. יהיו עוד, ככל הנראה. 

בכל פעם שאני מציירת, זה כמעט ומביא אותי לכדי דמעות. תחושת חוסר האונים כשאני מציירת ומשקיעה ואומרת לעצמי שהפעם זה יצליח ובסוף זה נראה כמו ציור של ילדה בת חמש. אני יכולה להכחיש ולהמשיך לנסות לשפר את זה אבל הזעם תמיד יעלה מתישהו ויגרום לי לקשקש על התמונה באגרסיביות או לקרוע את זה ולגלגל את זה לכדור ולזרוק את זה או, במקרים נדירים וקשים, להתחיל לבכות. אחרי כל פעם שאני מציירת הקול הקטן בראש שלי שאומר לי "תתאבדי" מתחזק פי שתיים. 

זה היה יכול להיות בסדר אם לא הייתי לומדת במגמת אמנות חזותית בתלמה ילין, שאמור להיות בית ספר מתקדם מאוד לאמנויות. דבר אחד זה להגיד לחברה לכיתה "וואו, את מציירת כל כך הרבה יותר טוב ממני" על משהו שהיא שרבטה בשיעור, ודבר אחר זה לדעת בבהירות מכאיבה שאת - את, שהיית בטוחה שתצליחי - הכי גרועה בכל השכבה. לעזאזל, יש כמה בנות מט' שנמצאות כרגע ברמה יותר טובה משאי פעם תהיי.

וזה לא שאני לא מנסה. כשאני אומרת את זה אנשים אומרים לי "תמשיכי לצייר וזה יבוא", אבל זה לא בא ובכנות, אני מתחילה לפקפק שזה אי פעם יבוא. אומרים לי שהתרגול הוא הדרך להצלחה, אז איך זה שאני מתרגלת בדיוק כמו רוב הילדים במגמה ועדיין מציירת הרבה, הרבה פחות טוב מהם? אני מרגישה כאילו אפילו המורים הופכים אותי לבדיחה, מנסים בכוח למצוא דברים טובים ביצירות שלי כדי שלא ארגיש לגמרי רע עם עצמי ונכשלים, נכשלים בכל פעם מחדש וזה תמיד, תמיד כואב. 

ואז, כמובן, אני מצליחה ליצור משהו שאני מרוצה ממנו, ואני מתחברת לאינטרנט כדי לשתף אותו עם אחרים ורואה ציורים של ילדים שקטנים ממני בשלוש שנים שהם ברמה פי מיליון יותר טובה משלי ואני פשוט צונחת על המיטה חסרת כוחות, בוהה בדבר הזה שהוטעיתי לחשוב שהוא טוב. ואז בהתקף של זעם וייאוש אני קורעת אותו לחתיכות קטנות קטנות קטנות ואני מקשקשת עליו בעט וקורעת את הדף וצורחת, כי אני שונאת את זה, כי אני שונאת את כולם.

וברור שאני כותבת טוב יותר מהם ומתנסחת יותר טוב מהם ויש לי עולם פנימי עשיר והכל, אבל יש ימים שבהם הכישלון הזה זולג דרך כל חור שבי וממלא לי את המוח ומאכיל את הקול הקטן הזה שאומר לי להתאבד.