אז חזרתי מהאודישן. אני חייבת לציין שקטע המונולוג הלך נהדר. הבמאי ממש התרשם. אך לצערי היה עוד קטע באודישן שבו הייתי צריכה לשיר ו..... בואו נאמר ששירה זה לא הצד החזק שלי.
עשיתי כל מה שיכולתי לעשות והתשובות ישלחו אלי במייל בעוד כמה ימים. לא היייתי לחוצה בכלל לאומת שאר הנבחנים לפני. התבוננתי בהם לפני הכניסה , על כל אחד ואחד. חלקם הסתכלו בעצבנות לכל עבר, חלקם תופפו על הירכיים וחלקם הזיזו את הרגל בצורה אובססיבית למעלה למעטה.
אני ישבתי ולא נלחצתי בכלל.
תורי הגיע.
אני נכנסת לחדר בו יושבים בחור בסביבות גיל ה30 לחייו ואישה קצת מבוגרת יותר שאני לא מבינה למה היא לא פרשה עדיין לפנסיה.
אני נעמדת מולם, והם מתחילים לחקור אותי בשאלות כמו פרטים אישיים ולספר להם על העבר שלי בתאטרון. ניסיתי לדחוף כל שבריר שנייה של צומת לב שהייתה לי איי פעם על במה כדי שיווצר להם הרושם שעשיתי הרבה בחיי. הם אומרים תודה וומבקשים שאתחיל במונולוג.
אני לוקחת נשימה עמוקה, עוצמת עיניים, ואז נזכרת שהזמן פה יקר ויש אחרי עוד מלא נבחנים. אז אני פותחת את העיניים מהר ומתחילה את המונולוג. עושה את המונולוג. מגיעה לאמצע המונולוג. לפתע הבמאי עוצר אותי.
-"תודה זה יספיק לנו"
-"מה? אבל עוד לא הגעתם לקטע הטוב!"
-"זה בסדר אנחנו עוצרים רק אם יש לנו כבר דעה מוחלטת ונעצור אותך גם בשיר. רק לפנכן, האם מישהו עבד איתך על המונולוג?"
-"פניתי למעט עזרה ממכר שלמד פעם תאטרון. הרוב עבודה שלי."
פה הבחור עשה פרצוף מבסוט. אני חושבת שזה סימן טוב שהם חשבו שאשכרה מישהו עבד איתי עם הקטע בצורה רצינית. זה אומר שהייתי טובה שהם לא האמינו שעשיתי את זה בעצמי. זאת אמורה להיות מחמאה?
ואז התחלתי לשיר .. [אני דווקא לא רעה, האמת אני ממש טובה. טובה מידי , משהו פה חשוד.
אוף! לעאזל אני יוצאת מריכוז. ]
**זיוף רציני**
[הו שיט]
ואז האישה צרחה "זזזזזז.... זה יספיק לנו תודה, התשובות ישלחו אלייך בימים הקרובים, תקראי לבא בתור בבקשה"
"אבל ... אבל.. אבל .... טוב . "
הבא אחרי נכנס ונסענו הבייתה. רק אז ניהיתי לחוצה. אפילו התחושות שלי באות בדילאי.
עכשיו רק לחכות כמה ימים לדעת אם התקבלתי.
הו, בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה שכן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dorian.