היום האחרון בהתנדבות:
בעקבות החזרה ללמודים והחזרה לפנימייה בעוד יומיים פחות או יותר היום הייתי צריכה לסיים את ההתנדבות שלי במעון ההוא לפיגור שיכלי ואוטיזם.
ביליתי שם כלכך הרבה החופש ואני לא מצטערת לרגע אחד על שקמתי מוקדם בבוקר ונסעתי את הנסיעה הארוכה עד לשם כי עד שאתה לא נותן מעצמך אתה לא יכול לדעת כמה שזה ניפלא ואתה לא יכול להבין את ההרגשה הטובה שזה עושה לך. בנוסף לזה שאני מרגישה עכשיו בן אדם טוב יותר אני שמחה לדעת שבזכותי לאנשים אחרים ניהיה שמח יותר גם אם הם לא הכי מודעים לכל המתרחש סביבם.
אם יש דבר אחד שלמדתי במהלך תקופת ההתנדבות זאת ההרגשה של אהבה אמיתית.
לא אהבה במובן הרומנטי כמו שרבים נוטים לפרש, אלה אהבה בין חברים וידידים טובים.
בלי צביעות, בלי ריכולים, בלי התנשאות, בלי שיפוטיות. בהתחלה חשבתי לעצמי איזה מסכנים כל המפגרים האלה. הרי הם לא יוצאים מהמעון ולא יצאו מהגדרות שלו כבר במשך יותר מ12 שנה, אין להם מושג מה זה העולם ששם בחוץ. אין להם השכלה או תואר, הם לא יקימו משפחה כניראה והכי עצוב זה שאין להם מושג מה הולך מסביבם.
אבל עכשיו שאני חושבת על זה. תאכלס?! יש להם חיים מזה טובים!
בואו נתחיל מהמשפו "אין שכל אין דאגות". נכון זה לא נחמד להגיד דבר כזה.. אבל אני מסתכלת על אורח החיים שלהם ואין להם שום דבר לדאוג לגביו. יש להם שם אוכל בחינם, הם לא צריכים לעבוד, יש להם חיי חברה, דואגים למצבם הבריאותי, אוהבים אותם, הם לא יודעים על העולם בחוץ ועל המלחמות אין טכנולוגיה מתוחכמת שמבודדת אותם ובאמת שהמחשבה שהכי מטרידה אותם היא -מעניין מה יהיה היום לאכול לארוחת ארבע?-
הם מביאים אהבה כמעט לכולם. אני לא יודעת איך, אבל לאנשים האלה יש ראדר שאומר להם איזה מבני האדם שבאים לטפל בהם הוא בעל לב זהב ואיזה בן אדם בכלל לא אכפת מהם. אני שמחה שאותי הם קלטו עוד ממבט ראשון שאני באתי במטרה לעשות להם טוב. כי יש מטפלת אחת סנובית שבכל פעם שהיא מתקרבת אלייהם הם מתחילים להיות אלימים לצרוח ולקלל בלי סוף איחולים וקללות שאפילו למעטה בגהנום לא מעזים להגיד אותם.
בכל מקרה. שמה בניגוד לעולם בחוץ להם לא אכפת מהמעמד של הבן אדם, מאיפה הוא בא, איך הוא ניראה, מה הוא עשה בעבר, כמה הוא עשיר וכו'... כל מה שאכפת להם זה שהוא יהיה בן אדם טוב. זה הכל.
לפני שהלכתי היום הבאתי לאחד הדיירים בובת דובון בצבע סגול. הוא כל כך התלהב ורץ לשים אותו בחדר. הוא הבטיח לי שיישן איתו בלילה ויאכיל אותו ויטפל בו טוב. אני לא יכולה לתאר את זה במילים. אבל הלוואי שהייתי יכולה לצלם אותו ואת האושר שהיה בפניו. ומה סך הכל? הבאתי לגבר בן 40 בובת סמרטוטים ישנה. אבל לצערי לאף אחד אסור לצלם עקב חוק פרטיות או משהו כזה.
לפני שעמדתי ללכת כמו בכל פעם שאני עוזבת את המקום, חבורת דיירים מתווספת סביבי ולא מצליחה להפרד עד שאני לא יוצאת מהשער.
-"יום ראשון!"
-"לא חמודים יום ראשון אני לא אבוא, אני לא יהיה פה. יש לי בית ספר"
-"אז יום שני"
-"גם יום שני יש לי בית ספר, אני חוזרת בחזרה לפנימייה ללמוד.."
-"אהה..... אז יום שלישי"
-"גם לא מצטערת.."
-"רביעי"
*אנחה של יאוש*
-"טוב יום רביעי..."
לא הצלחתי להסביר להם שאני לא חוזרת. לא משנה כמה ניסיתי...
הצלחתי להסביר רק למישהו אחד להוא שנתתי לו את הדובון והוא התחיל לבכות אז הרגשתי רע. והוא התחיל תוך כדי בכי למלמל שהוא יבכה גם מחר ואחרי מחר ואחרי מחר ולא יפסיק לבכות לעולם. אז הרגשתי רע יותר... טוב, זה לפחות מה שהבנתי כי הדיקטציה שלו נמצאת באיזור הרצפה. אף אחד לא מבין כלום ממה שהוא אומר. ורק לאחרונה התחלתי להבין חצי מהמילון שלו.
לסיכום, זאת הייתה חוויה ותקופה נהדרת ולמרות שבעבודה שלי אני מרוויחה כסף נהנתי יותר ללכת לפה.
הבן אדם עם הדובון הרגיש שגם הוא צריך לתת לי משהו בתמורה אז הוא צייר לי ציור. הוא לקח ציור מוכן כבר של ג'ירפה וצבע לי אותה. שאמרתי לו שהציור יפה הוא אמר שזה לא ציור, אלה מכתב:
הלוואי שהייתי יכולה להבין מה הוא ניסה לכתוב לי במכתב ....... ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dorian.