וואו אני אשכרה מרגישה רע כי נטשת את הבלוג.
אין לי מושג כמה זמן עבר מאז שכתבתי פוסט אמיתי סיגנון דוריאן אבל לי זה מרגיש נצח.
עוד שבוע אנחנו טסים למסע לפולין. ניהיה משלחת 130.
אחותי חזרה לפני שבוע מהמסע שלה. היא אומרת שהמסע האמיתי מתחיל רק אחרי שחוזרים מפולין. כשאתה לא נמצא בחברת אנשים. כשאתה לבד. כשאתה חושב.....
בתור נכדה לניצולי שואה מצד אחד ופרטיזני מהצד השני. המסע הזה קצת מפחיד אותי. בגלל דפקות שיש לי כתוצאה מאמא שלי אני [ואח שלי כמוני] לא יכולה לבכות מול אנשים. אפילו אם זה בן אדם אחד. נדירות הפעמים שאני בוכה מול מישהו, לא משנה מי. אני לא אומרת שזה מעולם לא קרה אבל בפעמים הספורות שזה כן קרה חוץ מהעובדה שהרגשתי ממש רע עם זה שמישהו ראה אותי במצב הזה. המצב הזה קרה רק מתי שבאמת הייתי עמוק עמוק בחרא סיטואציה.
ומה שאני פוחדת זה שבפולין אני אשבר מול כולם ואתחיל לבכות. חטפתי הלם רק שהיינו ביד ושם אז מה יקרה שאני יעמוד במשרפות?
בכל מקרה, אני מקווה שהמסע הזה יהיה בהחלט מועיל. אני אביא את מייגן ואתעד הרבה דברים.
מה שאני הכי מצפה לו זה שנתגבש שמה כל השכבה שלנו. כלומר, היינו רק לילה אחד במשואה היש הבדל פשוט עצום בין איך שהיינו לפני ואיך שאנחנו אחרי!!
אותו הסנוב ההוא מהכיתה שלי שמדבר בשפה פלצנית כל הזמן התברר להיות בחור ממש מצחיק ומעניין. והמוזרה המתבודדת והדיכאונית מתברר אוהבת שירים שגם אני אוהבת. ועוד יצא לי להתחבר להרבה חוצניקים שבדיוק שנה לפני לא הייתי מחליפה איתם מילה במזדרונות.
אני כל כך מחכה למסע לפולין מצד אחד אבל גם כל כך מפחדת ממה שיפול עלי שם.
אני מקווה שאוכל לעדכן עוד בזמן הקרוב.
יש לי הרבה מה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dorian.