לאחרונה יש לי מין פנטזיה כזאת בה הלימודי האיטלקית המסכנים שלי דרך האינטרנט משתלמים ואני טסה לגור בארץ החלומית הזאת.
ורונה,מילאנו,רומא,ההרים האלפיים,ונציה......
הו, החלום.
לשוט בגונדולה, לטייל בשדרת החנויות היוקרטיות,להאכיל יונים,לאכול פיצה פסטה גלידה, לקנות מגפיים,לבקר במוזיאונים מפורסמים.. (וכמובן לפגוש בחורים איטלקים). לצערי כל זה במרחק כמה עשרות דולרים וכרטיס טיסה.
אם הייתי יכולה ללמוד שם משחק.. לשכור דירה ואולי איזו ווספה נחמדה עם קסדה תואמת הייתי בוכה מאושר.
נכון, אין לי ארץ אחרת. אני אוהבת את ישראל.. אבל רק כמה שנים לגור שם לא יזיק..
הו, והשפה שלהם... נשמעת כמו מנגינה נעימה גם אם זה רק דו שיח בין מוכרת בסופר וקונה עצבני..
אם ביום מן הימים זה יקרה אני בטח אפתח את חלונות העץ שלי באיזה בוקר רגוע ויפה, אנשום את האוויר הצחיח, אצא מן המרפסת הציבעונית שלי מוקפת פרחים בלבוש חגיגי ואפצח בשירה כמו נסיכה באגדה של דיסני.. (עד שאיטלקי עצבני יזרוק עלי אגרטל).
וכל הפוסט החלומי הזה בגלל השיר של טוטו קוטוניו ששמעתי עכשיו באוזניות במיטה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dorian.