חיה בעולם משלי. אבל זה בסדר מכירים אותי פה.

טוב אז היי, אני יודעת שלא עידכנתי בצורה רצינית כבר הרבה זמן.

אני נימצאת עכשיו בבית החייל ברמת גן בצורה קבועה [סוףסוף!]. אני ממש אוהבת את המקום. בעיקר אחרי שהייתי בבית החייל בירושלים. אני לא אשקר, ירושליים מדהימה יש שם שוק ושדרת ברים מפציצה! השוק מקום מושלם! אם מתעלמים מהריח של הדגים אז אפשר לראות שם הרבה חנויות, בתי קפה, שייקים, מסעדות. והכל בתוך מבנה עתיק ומרשים.

יש מלא אנשים, אף אחד לא נשאר בבית תקוע בתוך המסכים וזה בדיוק מה שאני אוהבת. אבל קצת הפריע לי הבית חייל עצמו כי אין שם שירותים בחדר שלי, עזבו את החדר, בקומה, גם קומה מעליי... הייתי צריכה לעלות עם מברשת שיניים ומגבת בבוקר שתי קומות ואנשים מסתכלים וזה קצת הביך אותי. גם השוער היה קצת מפחיד, והוא נכנס אליינו לחדר ב 10 בבוקר ביום שבת צרח כמו משוגע וברח. שזה היה קטע ממש מוזר...

בכל מקרה, אי אפשר להגיד שהרגשתי שם כמו בבית כמו שאני מרגישה ברמת גן. וזה ממש לא קשור לזה שפה כן יש לי שירותים בתוך החדר. זה זה שפה יש מלא אנשים שמכירים אחד את השני ועל הרגע שנכנסתי הם ישר שאלו אם אני חדשה? אם אני רוצה סיור בעיר? אם באלי לצאת איתם? אני כבר מכירה לפחות 10 אנשים וגם עכשיו שאני יושבת בחדר שיש בו את המחשבים יושבת ליידי מישהי ממש חמודה שהתחברתי אלייה מנגנת ושרה בגיטרה שזה ממש עושה את האווירה של כתיבת הבלוג כאילו אני בסוג של איזה סרט מתבגר בMTV.

זה קצת מפגר להגיד את זה אבל אני מרגישה סוג של חייה בסרט. אני ממש שמחה.

שבוע שעבר ובתחילת השבוע באמת הייתי בדאון רציני. הרגשתי חרא. בכיתי מלא. הרגשתי שאני ממש לא ממצא את עצמי והשנתיים האלה הולכות להתבזבז לי.

כי מה זה מורה חיילת? זה ג'וב.

אז לא.

רציתי תותחנים! מדריכת מורן! עזבו, חירניקית! קרקל! אבל הפרופיל 64 לא מספיק לכל התפקידים האלה..

חרא, למה אמרתי בכלל שהייתה לי אסטמה?!

הגעתי למיונים של מורה חיילת בטעות כי חשבתי שזה מיונים למכים. והתקבלתי בלי להתכוון.

התחלתי את הטירונות ניתן לזה הזדמנות....

נתחיל את הקורס ניתן לזה הזדמנות.....

לא אהבתי את הקורס בהתחלה. הכל יותר מידי אזרחי וקל. יושבים כל היום בכיתה עם מזגן.

הפסקות של יותר משעה.

אוכל של בית מלון.

חדר שמנקים לנו ומחליפים מצעים עם מקלחת צמודה ואישית. גם מזגן בחדרים.

אין בסיס, אין גדוד, אין מפקד אפילו!

לא עושים ריצה או פקלים, אין נשקים, אין שמירות, וגם אם אנחנו מקבלים עונש המקסימום זה לעמוד בסוף השעת ט"ש על א' מדוגם. שזה כלום. 5 דקות בודקים אותי אם יש לי דיסקית וחוגר ויאללה כנסי לחדר.  

ושאני מעיזה להתלונן למשק"ית תש היא אומרת "מה יש לך? הלוואי עלי כאלו תנאים ועוד משכורת גבוהה" [כן משכורת של מורות חיילות גבוהה במיוחד..]. ושאני מעיזה להתלונן לחברים ואנשים הם אומרים " מה את מתלוננת? זה ת"ש עולם!"אבל הם לא מבינים שלא אכפת לי...

אני פשוט רוצה משהו צבאי. בכל מקרה , במהלך השבוע זה התהפך לגמרי ..

יום שלישי. המפק"סית נעמדת מול הח' שלנו. "אתן הולכות לצאת למסע כדאי לקבל את התג של היחידה שלכן! זה מסע קשה ואני רוצה שתראו לי שאתן ראויות אליו!" אז יצאנו לטיול בהרי ירושלים... מסע, פחחח..  5 קילומטר בלחץ... הטיולים עם הכלב של אח שלי קשים יותר.

הסתיים הטיול, נכנסנו ל"בסיס" שלנו וראינו נרות על האמפי. "5 דקות הייתן על א'" החלפנו לא' והתחיל הטקס של קבלת התג. השמש ירדה ונוף ההרים המרהיב של ירושלים היה מולנו כשעמדנו נוח. המדריכות הקריאו לנו קטעים מרגשים שקשורים לתפקיד וזאת הפעם הראשונה בשירות שלי שהתחלתי להרגיש שאולי כן מצאתי את מקומי בצבא. נפל לי האסימון שמה שאני עושה הוא כן משמעותי.

אולי אני לא מתכננת מבצעים של כניסה לעזה אבל אני עושה משהו למען האזרחים שחיים פה. והם המדינה. הם אלה שצריך שיגנו עלייהם, ולפעמים הגנה בצורה הפיזית לא פחות חשובה מהנפשית.

אחר כך היה לנו משהו שניקרא "קפה דילמה" שבו דיברנו עם חיילות מהשטח. שהם כבר שנה+ בצבא. וככל שדיברתי איתן המוטיבציה שלי לצאת לסדיר עלתה ועלתה. זה גם תפקיד מיוחד. מגיעות אליו לא הרבה.. במסלול שלי יש רק 40 בנות בערך.. [ובן] 

 השיא היה אתמול. אני לא יודעת איך להסביר את מה שהרגשתי כשהייתי בתחנה המרכזית בתל אביב ושני ילדות שראו אותי עם התג רצו לעברי וצעקו "היא מורה חיילת!"

תתארו לכם, ילדות קטנות, בנות 7 בערך רצות במהירות מצביעות עלי עם חיוך מאוזן לאוזן ונותנות לי חיבוק כשהן מגיעות לי בקושי עד המותן. ואפשר להרגיש פשוט שהחיבוק הזה הוא חיבוק אוהב מכל הלב.

ככה הבנתי.... האהבה של הילדים זה יהיה הדבר הכי נפלא שאוכל לקבל וזה בדיוק מה שהולך להשאיר אותי בתפקיד. אני מקווה שיתנו לי להיות עם יסודיים ובדרום. אני מקווה בבאר שבע או אשדוד.

ואיך כמעט שחכתי לציין שהבנות שאיתי מדהימות! [אולי חוץ מ2 שאני יכולה לחשוב עלייהן..] טוב, ככה זה שהתנאי קבלה לתפקיד הוא להיות עם לב רחב. (: ♥לא מאמינה שהצלחתי לשנות דעה שהייתה אצלי כל כך מקובעת.

ועכשיו, משהו שלקוח מעולם התאטרון, עולם שאני מתחברת אליו במיוחד. "אין דבר כזה תפקיד קטן".

 * מישומה לא הצלחתי להעלות לפה תמונות. מקווה שאצליח פעם הבאה!*