חיה בעולם משלי. אבל זה בסדר מכירים אותי פה.

*הקטע נכתב לפני 24 שעות אך הייתה תקלה באינטרנט*

5:18 לפנות בוקר.

בתכנון, הייתי אמורה עכשיו לחזור שפוכה ממסיבה אקראית, להכנס למיטה ולישון.

בפעולה, אני יושבת לי בחושך מצמרר בקור כלבים בלתי נסבל עם רובה ושתי מחסניות עלי כבר מהשעה 4.

ואני לא מתלוננת.

להפך.

אני נהנת.

למרות שהוקפצתי ברגע האחרון והלכה לי השבת אני שמחה.

לישון בבסיס אמיתי ולא דירה צבאית.

השירות שלי כל כך שונה מהשירות של שאר האנשים שיצא להם לשרת בצבא ההגנה לישראל.

אמנם זה לא אומר שהוא קל יותר. לפחות לא מבחינה נפשית עם מה שאני וחברותיי צריכות לעבור אך אני לא אשקר.

סוף כל סוף חלק מהמערכת הצהלית.

ליטרלי חלק ממנה.

אומנם רק ליומיים אבל זה נחמד להיות חיילת מעבר לזה שזה רק כתוב על כמה מסמכים.

מדי ב, נשק, שמירות, חדר אוכל...

אני נועדתי לזה....

לפעמים אני חושבת מה יקרה אם אחתום ויתור ואעבור לשרת בתפקיד הדורש יותר "צבא".

ושאני כבר ממש שוקלת לעשות את זה אני נזכרת בחניכים שלי.

בחיבוקים שלהם על בוקר יום ראשון וההתרגשות שלהם בעיניים שהם רצים אלי עם דף שעליו ציון גבוהה שקיבלו בזכותי.

אני ניזכרת בשינויי שאני מחוללת בהם וכמה יהיה לי קשה לעזוב אותם אם אצא לפיקוד (לצערי קצונה כבר לא על הפרק.. אין מספיק הקצאות כדי שאצא, ובכיתי על זה כבר).

יוצא לי לחשוב לפעמים על אבא שלי ששירת בשריון ומה הוא היה אומר אם היה שומע על מה שאני עושה.

בטח היה אומר "זה צבא זה?" ומגחגח עלי...

בקטע של אהבה אבל.