לאחרונה התחלתי לחוש הרגשה שלא הייתה לי מעולם. עם כמה שזה מוזר, הרגשתי כאילו אני לא ישראלית מספיק..
למרות העובדה שנולתי בארץ, זה שאני נחשבת יהודיה (בואו נתאלם מזה שאני לא מקיימת שום מצווה ואפילו לא שומרת כשרות), למרות זה שאני משרתת בצבא ההגנה לישראל, למרות שאני צופה בסדרות וסרטים ישראליים, ולמרות שלפני חודש הספקתי להיות בשתי הופעות של להקות ישראליות. אני מרגישה לאחרונה קצת לא שייכת.
נזכרתי לא מזמן באבא שלי שתמיד ראיתי אותו בתור ישראלי אורגינל. אחד כזה שביום שישי בצהריים שר יחד עם הרדיו את השירים של אריק איינשטיין שהוא מכין מצרכים תוך כדי לארוחת הערב הצנועה שלי ושלו.
התחלתי לפתח לעצמי גם מנהג בסגנון. בכל שישי שבת אני שומעת שירים ישראלים. למשל אתמול עשיתי ספיישל שלמה ארצי יחד עם חברה.
פעם, כשהייתי בת 14 החלום שלי היה לטוס ללמוד בבית ספר בארצות הברית. כל חיי היו MTV וסדרות מחו"ל. דיברתי בעיקר באנגלית וחייתי באשלייה שכל השירים בעברית הם סגנון אייל גולן ומשה פרץ.
זה דיי מביך אותי לחשוב על שהייתי כזאת פעם. כיום אני לא מחבבת במיוחד אנשים שחיים בארץ ומתים לברוח מכאן.
נכון, יש מלחמות ולא חסרות לנו בעיות במדינה. אבל יש בה יופי.
הנופים של הגולן, תעשיית הקולנוע שלנו, ים המלח, הדברית הארכיאולוגים והעתיקות שנמצאים פה, השוק בעכו. כל אלו כל כך ישראלים.
רציתי לפרסם את זה ביום העצמאות (שאגב היה אדיר) אבל מאז לא יצא לי כל כך להיות במחשב וזאת הסיבה שנזכרתי בזה עכשיו.
גם יום הזיכרון היה מרגש, זה יום הזיכרון לחללי צהל הראשון שאני מסתכלת עליו מנקודת מבט של חיילת.
היה טקס ברשות בה אני משרתת וזאת הייתה גאווה לעמוד שם עם מדים ולייצג משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dorian.