תמיד תהיתי מתי כבר תגיע האהבה הראשונה שלי, כאילו פור גוד סייק אני עוד שנייה בת 20! זה כבר רגל אחת בקבר.
כל החברות שלי הספיקו להתנסות בכל כך הרבה דברים במגוון שונה של מערכות יחסים ולהתאהב מספר פעמים.
ואני? אני מתעכבת לה מאחור מנחמת את עצמי עם בן אנד ג'ריז בטעם צ'אנקי מאנקי מול הטלביזיה בעוד קומדיה אמרקאית על בחור ובחורה.
אמנם זה טרי. עניין של סך הכל חודשיים פחות או יותר אבל איתו זה מרגיש אחרת. יותר מאננס ויותר מהאידיוט אחריו. הוא הרבה יותר טוב, כמעט מושלם.
אני מודעת לזה שיש לו פגמים וכבר למדתי להכיר כמה ולאהוב אותם. בדיוק כמו שהוא אוהב את שלי.
אני לא מסוגלת עדיין להביא ב 100% את איך שאני מרגישה אבל אני מצליחה להגיד לו יותר ממה שהצלחתי להגיד עד עכשיו לגבר. בכל מקרה, זה לא משנה. הוא מודע לאיך שאני מרגישה, הוא רואה לי את זה בעניים, כמו שכתבתי בפוסט הקודם.
בכל פעם שאני מנשקת אותו אני לא יכולה להתנתק. וכשהוא נוגע בי אני מרגישה שאני יכולה לפרוש כנפיים ולעוף. כשאנחנו מסתכלים אחד על השני, העולם זורק אותנו מהמציאות וממשיך לבד כשאני והוא נמצאים במקום חדש, מן יקום מקביל בו הזמן נעצר עד שדרכנו מתפצלות חזרה לצבא ביום ראשון.
הוא החבר הראשון שאמר לי שאני יפה.
הוא החבר הראשון שמכבד אותי בתור מי שאני.
שמעריך כל סנטימטר בגוף שלי.
שאני לא צריכה להסתיר ממנו דברים או לחשוב פעמיים לפני שאני מדברת.
הוא מצחיק אותי.
אני מרגישה חשופה איתו אבל זה מרגיש לי טוב.
יותר מכל, הוא החבר הראשון שאמר לי "אני אוהב אותך" .
היה שווה לחכות עד עכשיו כדי למצוא אותו ולא להתפשר על פחות ממה שמגיע לי.
הייתי רואה בנות מנפנפות בבני הזוג שלהם ומעלות מיליון תמונות לאינסטגרם ולפייסבוק יחד עם הצרוף משפט "החצי השני של חיי!". לא שאני אומרת שזה לא יכול להיות באמת אהבה ולא שאני אומרת לא לעלות תמונות יחד, אבל סתם שתדעו, הזוגות האלה לא הבכרח מאושרים.
אני הייתי בטוחה הרבה זמן שכן.
אבל אושר אמיתי הוא לא חיוך בתמונה. הוא חיוך פנים מול פנים, מול האחד שאת אוהבת. בלי סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dorian.
