חיה בעולם משלי. אבל זה בסדר מכירים אותי פה.

*אני לא נוהגת לשתף דברים כל כך אישיים אבל החלטתי כן לפרסם את הפוסט הזה דווקא*

השעה מאוחרת.

כבר כמעט 10 בלילה ואני בדרך אל הדירה אחרי אימון. 

מחשבות החלו להתרוצץ לי בראש והייתי פשוט חייבת להתיישב על חומה ולכתוב. 

נגמרה לי הסוללה בטלפון כך שאף אחד לא יציק לי עכשיו.

דמעות עומדות לי בגרון, אך לשם שינוי, דמעות טובות. 

ראיתי עכשיו סרט על אהבה. למרות שהמשחק היה מעפן העלילה הייתה חביבה עלי. אמנם קיצ'י, משהו שאני לא אבל זה הזיז לי קצת. 

הדמעות האלה הן לא דמעות של חרדה או לחץ, הן דמעות של ריגוש ושמחה. דמעות שמשתלבות יחד עם חיוך. 

יום האהבה הראשון בו יש לי חבר. חשבתי עליו במהלך הצפייה בסרט (נו כמובן סרט קומדיה רומנטית). הבנתי כמה שטוב לי איתו, כמובן שידעתי את זה כבר אבל לא הפנמתי את זה כמו עכשיו. רצתי על ההליכון 40 דקות ואפילו לא שמתי לב איך הזמן טס כי כל כך הייתי מרותקת לסרט. 

פשוט 40 דקות רצתי וחייכתי סתם ככה כמו סתומה. 

שבוע שעבר היה שבוע מזעזע מכל מיני בחינות. החלטות גורליות לגבי עתיד קרוב-רחוק ואני צריכה לחליט מה אני עושה. כל האי וודאות הזאת משגעת אותי. 

אבל אז הגיע סוף השבוע... למרות שאסף אותי באמצע כביש הספיק לזרוק חיוך תוך כדי שמזרז אותי להכנס למכונית שהשאיר דלוקה לבדה.

הפתיע אותי בפרחים שהעלו לי חיוך שכבר שחכתי ממנו. 

ובלילה, ללא פיסת בד המפרידה בייננו התקפלתי בין זרועותיו והבטתי לו בעיניים שכבר מתברר הסתכלו עלי זמן מה. והוא מהדק את החיבוק שלו ואוחז בי חזק צמודה אליו.

בזווית העין אני רואה את אותו החיוך מתפרס לרוחב. והוא אמיתי, הוא כל כך אמיתי החיוך הזה. חיוך עם שיניים חשופות שלא מסתיר שום דבר.

שם הבנתי. לא אכפת לי מכל המחשבות של השבוע שעבר והציפו לי את המוח. הכל היה רגוע ושליו. לא היה לחץ בחזה והדופק נרגע. הזמן לפתע לא טס ותקתוקי השעון לא הדהדו לי בראש. כל רגש שמזכיר שנאה וכעס נכחד מן העולם. 

זאת ההרגשה הכי טובה שקיימת.