חיה בעולם משלי. אבל זה בסדר מכירים אותי פה.

קודם, לפני שאני מתחילה את הסיפור שרציתי לספר, אני חייבת לסמן  על ההופעה של הבקסטריט בוייז! 

אבל זהו לבנתיים, כל שאר הפרטים והתמונות בפוסט הבא שמקווה שאעדכן בימים הקרובים.

עכשיו, רציתי לספר לכם סיפור פריקה וגם קצת להעלות לכם את המודעות על אנשים שנמצאים סביבכם בחיי היום יום. 

בתיכון שבו למדתי, שתי שכבות מתחתי למד נער שנקרא לו בשם בדויי "נאור".

בחיים לא דיברתי אל נאור פנים אל פנים אבל יצא לראות אותו מתהלך לו בקומה של השכבה שלי כמה פעמים כשהייתי ביב'. 

בפעם הראשונה שראיתי אותו באחת ההפסקות הוא הלך כפוף ליד השירותים ואחת מהבנות בשכבה שלי הצביעה עליו ולעגה לו. כיום שאני נזכרת בזה אני מתחרטת שלא עשיתי שום דבר כדי להגן עליו, פשוט הסתכלתי מהצד כיצד היא דורכת עליו ומצחיקה את עצמה על הדרך. 

כמה חודשים אחרי המקרה קיבלתי ממנו בקשת חברות בפייסבוק, אין לי מושג עד היום מאיפה הוא מכיר אותי ואני מאמינה שהוא מצא אותי דרך חברים משותפים.

שלחתי לו הודעה ושאלתי אם אנחנו מכירים כמו שאני עושה עם כל הצעת חברות שמגיעה אלי לפייסבוק. 

הוא אמר שהוא לומד איתי באותו בית הספר שתי שכבות מתחתי אז אישרתי אותו. 

חשבתי שפה הסתיימה השיחה בייננו אבל הוא המשיך לשלוח לי "שלום" ו"היי" ו"מה שלומך" בכל יום כמעט. בהתחלה עניתי לו בצורה יבשה אבל במשך הזמן זה כבר התחיל לעלות לי על העצבים אז פשוט סיננתי. 

הבן אדם לא ויתר והמשיך לכתוב לי. הוא כתב לי מזל טוב על סיום התיכון, הוא כתב לי בהצלחה בגיוס, הוא שאל כל כך הרבה פעמים מה שלומי והרבה סימני שאלה ללא מטרה נישלחו.

בן אדם רגיל כבר היה מבין בשלב הזה שלפרטנר אין באמת עניין לדבר איתו והיה מפסיק. אבל הוא לא הפסיק,עוד משהו שעזר לי להבין שמשהו בו לא כמו כל השאר. לדעתי, רוב בית הספר שלי מוגבלים חברתית אבל הוא באמת היה מקרה יוצא דופן.

לפני כחודשיים בערך הוא כתב לי שוב, אחרי שסיננתי אותו כמעט שנה שלמה. וכשראיתי שהוא כתב לי שוב "מה שלומך" בצורה הכי רגילה כמו שתמיד הוא כותב, עניתי לו. 

הפעם השיחה שלנו נמשכה מעבר ל"הכל בסדר" יבש, אלה שאלתי גם "מה איתך?" .

השיחה לא הייתה מרתקת במיוחד. הצורה בה הוא מדבר והדרך בה הוא שואל שאלות גורמים לי להרגיש כאילו אני מדברת עם ילד קטן אך מאוד בוגר שהוא גם קצת חסר טאקט. ואז הוא שאל אותי על הצבא. הסברתי לו מה אני עושה בתפקיד ואיך דברים מתנהלים וכך המשיכה השיחה:

"אותי לא מוכנים לגייס"

"למה?"

"בגלל האספרגר"

"מה זה?"

"זה אומר שאני גאון בלימודים אבל מפגר חברתית" 

וכמו תמיד כשאני מגלה תיסמונות מיוחדות ומחלות נפשיות חדשות אני ישר רצה לויקיפדיה לקרוא קצת. בעיקרון, התסמונת הזאת היא סוג של אוטיזם. אמנם לא קשה במיוחד אך עדיין מפריע ביצירת קשרים חברתיים עם הסביבה, הבנת הבעות פנים ומצבים רגילים בסביבה. אני מתארת לעצמי שההורים של נאור בטח מבוססים נורא טוב כלכלית כי נאור סיפר לי שלוקחים אותו לאיבחונים והוא גם היה תלמיד חוץ בתיכון שלמדתי בו שזה סכום ענקי בפני עצמו. 

הם בטח חייבים להיות אוהבים וסובלניים מאוד כדי לתת לבן שלהם את הביטחון הזה לנסות ליזום שיחות מבלי לוותר, אפילו אם זה ברשת החברתית. 

משהו ששבר לי את הלב היה שנאור סיפר לי שהוא היה מאוהב בנערה שהוזכרה קודם לכן בתחילת הפוסט. כן, אותה אחת שהשפילה אותו. 

הוא היה מאוהב בה כי היא נתנה לו צומת לב בעוד ששאר האלף ומשהו אנשים בבית הספר התאלמו ממנו לגמרי והוא פשוט לא הצליח להפריד ולהבין שהיא לא באמת הייתה חברה שלו אלה אפילו נגדו אם אפשר להגדיר את זה ככה.

מה שמזכיר לי סיפורון קצרצר על נער אחר שהיה בשכבה שלי ועזב בכיתה יא'. הוא גם היה דחויי חברתית אבל מה שכן, הוא היה גאון מחשבים בצורה לא נורמאלית. אין ספור פעמים במקום לשלוח את האייפון שהיה לי בזמנו לתיקון הייתי מביאה לו ותוך אחר צהריים אחד בלבד היה חוזר כמו חדש. 

אני זוכרת את יום ההולדת שלו בנובמבר. ראיתי אותו בבית הספר יושב לבד על אחת הספות בהפסקה. ניגשתי אליו, איחלתי לו מזל טוב ושאלתי מה תכנוניו להיום. "כלום" הוא אמר במבט נוטה למטה. לא יכול להיות שילד יום הולדת ישב לבד בהפסקה וגם לא יעשה כלום אחרי בית הספר!

"היי, למה שלא נלך היום ל yellow, ניקנה בן אנד ג'ריז ונאכל על אחד מהגגות בכפר?" הוא חייך אלי ואמר שזה רעיון מצויין.

אני זוכרת שיום אחרי זה ואפילו באותו יום אנשים נגשו אלי וצחקו על זה שהוא מאוהב בי ושאני הסתובבתי איתו. אני מדברת איתכם על נערים בגיל 16 וחצי-17 שפשוט התנהגו כמו ילדים ביסודי.

אחרי מספר חודשים הוא עזב, אני חושבת שזה בגלל שלא היו לו חברים.

בכל מקרה, נחזור לנאור. הוא כתב לי לפני מספר ימים שהוא סוגר את הפייסבוק וביקש שאקרא את הפוסט האחרון שכתב:

"תשמעו כולם, אני הולך למחוק את הפרופיל שלי. חוויתי פה אכזבות ורגעים לא טובים ואינני יכול עוד. תודה רבה לכולכם וקיץ נעים. אם מישהו/מישהי מעוניין להשאר איתי בקשר הוא/היא הישג גדול בישבילי. תודה רבה ולילה טוב"

כתבתי לו הודעה שאני אשמח להשאר איתו בקשר. אני יודעת שלמרות שאני לא תמיד יכולה לענות לו ורוב הזמן שהוא כותב זה דיי מעצבן אותי, הוא כן בן אדם אחרי הכל. אז המוח שלו לא מתפקד בצורה רגילה כמו הרוב אבל זה לא אומר שאין לו רגשות והוא לא נפגע אם אין לו חברים. ומשמח אותי לדעת שאני יכולה לעשות בן אדם מאושר כשאני רק כותבת לו מילים בסיסיות כמו "מה שלומך?"

הו, בלוג יקר. 

לאחרונה אני קצת מרגישה כאילו אני חיה בסרט. או בספר, להתחשב בזה שבצבא יש לי יותר זמן נסיעה לקרוא בו ספרים לאומת הזמן לצפות בסרט (4 שעות לכל כיוון).

לפני קצת יותר משבוע נכנסתי לצומת ספרים וחיטטתי שם באיזה ספר שהיה מונח על מדף המבצעים בכניסה. לא הסתכלתי אפילו על השם שלו אבל משהו באופן שבו היה כתוב משך אותי אחורה לעמוד הראשון להתחיל לקרוא מההתחלה. כששמתי לב שאני כבר נשאבת אל תוך הספר החלטתי לנצל את המצב שאני אשכרה מצאתי משהו שמעניין אותי לקרוא וקניתי את הספר (ועוד ספר נוסף שהיה נשמע מעניין בתקציר, כי אחרי הכל היה מבצע).

רק כאשר הגעתי אל בית החייל וחברה שאלה מה אני קוראת הסתכלתי בפעם הראשונה על מה שכתוב בכריחה וקלטתי שזה הספר המפורסם "אשמת הכוכבים".

אף פעם לא אהבתי לקרוא ספרים שכולם קוראים כמו למשל תקופת הדימדומים או הארי פוטר, אבל כבר התחלתי להתאהב קצת בספר אז נתתי לעצמי לשבור קצת את החוקים של עצמי. 

משהו בספר הזה באמת מדהים. 

סיימתי את הספר. 

למרות שלא רציתי. התחברתי כל כך לספר שלא רק שלא רציתי שיגמר, אלה גם התחלתי לרחרח מה הולך לקרות בסוף ולא רציתי שהוא יקרה. פשוט התחברתי יותר מידי לדמויות.

ואני מדברת איתכם עכשיו ברצינות. כשקראתי את הסוף בכיתי. זה התחיל באוטובוס מהמכללה לבאר שבע. בטח הייתי נראת כל כך מטומטמת מהצד שזה היה פשוט עצוב. אבל, הבעת הרגשות, דרך הכתיבה, מה שקרה שם גרם לי להתרגש ככה. יצאתי קיצ'ית, אני יודעת.. אני לא מתה על זה. 

בלוג יקר שלי, למרות שאני בקושי מספיקה לכתוב בך, בכל פעם שמתעדכן משהו אני ישר חושבת על איך לנסח את זה כאן. יש לי הרבה מה לעדכן אבל אין לי כוח לחזור מספיק אחורה בזמן כדי לספר דברים שגם ככה חלקם זכורים לי במטושטש. 

יש לי חבר מאוקטובר (סוכות). ולא כתבתי עליו פה בכלל. ולא שלא פירסמתי אלה בכלל לא כתבתי. אפילו לא בטיוטות.

גם על אננס השתדלתי שלא לפרסם הרבה אבל תאמינו לי שבטיוטות לא חסר דברים שלא כתבתי. 

ואם כבר מדברים עליו הוא דיבר איתי אתמול אחרי הפרק זמן הכי ארוך שלא דיברנו בשלושת השנים האחרונות. הוא כתב לי בתזמון מדוייק אחרי שניתקתי שיחה זועמת של ריב עם החבר הנוכחי (שאין לי כוח אפילו להתחיל להסביר למה אני עצבנית עליו).

איך שראיתי את ההודעה ממנו הרגשתי קצת בחילה. אבל במובן הטוב. התרגשות קטנה כזאת. משהו שלצערי אין לי עם החבר.

עברה בי המחשבה שיכול להיות שאולי עדיין לא התגברתי עליו? אבל לא יכול להיות.. הוא כל כך ישן, וכל מה שהיה איתו היה כל כך מזמן. עברתי הלאה.. חשבתי על אחרים בנתיים.. לא יכול להיות.

למרות שזה חסר לי. ההרגשה שהייתה לי איתו. זה היה כל כך כיף לאהוב ואני רוצה להרגיש את זה שוב. 

מקווה שהמחשב שלי יחזור לתפעל נורמאלי בקרוב שאוכל להעלות תמונות של שקיעה שצילמתי בנתניה לא מזמן.

עד אז. נשתמע.