חיה בעולם משלי. אבל זה בסדר מכירים אותי פה.

*אני לא נוהגת לשתף דברים כל כך אישיים אבל החלטתי כן לפרסם את הפוסט הזה דווקא*

השעה מאוחרת.

כבר כמעט 10 בלילה ואני בדרך אל הדירה אחרי אימון. 

מחשבות החלו להתרוצץ לי בראש והייתי פשוט חייבת להתיישב על חומה ולכתוב. 

נגמרה לי הסוללה בטלפון כך שאף אחד לא יציק לי עכשיו.

דמעות עומדות לי בגרון, אך לשם שינוי, דמעות טובות. 

ראיתי עכשיו סרט על אהבה. למרות שהמשחק היה מעפן העלילה הייתה חביבה עלי. אמנם קיצ'י, משהו שאני לא אבל זה הזיז לי קצת. 

הדמעות האלה הן לא דמעות של חרדה או לחץ, הן דמעות של ריגוש ושמחה. דמעות שמשתלבות יחד עם חיוך. 

יום האהבה הראשון בו יש לי חבר. חשבתי עליו במהלך הצפייה בסרט (נו כמובן סרט קומדיה רומנטית). הבנתי כמה שטוב לי איתו, כמובן שידעתי את זה כבר אבל לא הפנמתי את זה כמו עכשיו. רצתי על ההליכון 40 דקות ואפילו לא שמתי לב איך הזמן טס כי כל כך הייתי מרותקת לסרט. 

פשוט 40 דקות רצתי וחייכתי סתם ככה כמו סתומה. 

שבוע שעבר היה שבוע מזעזע מכל מיני בחינות. החלטות גורליות לגבי עתיד קרוב-רחוק ואני צריכה לחליט מה אני עושה. כל האי וודאות הזאת משגעת אותי. 

אבל אז הגיע סוף השבוע... למרות שאסף אותי באמצע כביש הספיק לזרוק חיוך תוך כדי שמזרז אותי להכנס למכונית שהשאיר דלוקה לבדה.

הפתיע אותי בפרחים שהעלו לי חיוך שכבר שחכתי ממנו. 

ובלילה, ללא פיסת בד המפרידה בייננו התקפלתי בין זרועותיו והבטתי לו בעיניים שכבר מתברר הסתכלו עלי זמן מה. והוא מהדק את החיבוק שלו ואוחז בי חזק צמודה אליו.

בזווית העין אני רואה את אותו החיוך מתפרס לרוחב. והוא אמיתי, הוא כל כך אמיתי החיוך הזה. חיוך עם שיניים חשופות שלא מסתיר שום דבר.

שם הבנתי. לא אכפת לי מכל המחשבות של השבוע שעבר והציפו לי את המוח. הכל היה רגוע ושליו. לא היה לחץ בחזה והדופק נרגע. הזמן לפתע לא טס ותקתוקי השעון לא הדהדו לי בראש. כל רגש שמזכיר שנאה וכעס נכחד מן העולם. 

זאת ההרגשה הכי טובה שקיימת.

אני מאוהבת. 

אין לי דרך אחרת להתחיל את הפוסט הזה. 

תמיד תהיתי מתי כבר תגיע האהבה הראשונה שלי, כאילו פור גוד סייק אני עוד שנייה בת 20! זה כבר רגל אחת בקבר. 

כל החברות שלי הספיקו להתנסות בכל כך הרבה דברים במגוון שונה של מערכות יחסים ולהתאהב מספר פעמים. 

ואני? אני מתעכבת לה מאחור מנחמת את עצמי עם בן אנד ג'ריז בטעם צ'אנקי מאנקי מול הטלביזיה בעוד קומדיה אמרקאית על בחור ובחורה.

אמנם זה טרי. עניין של סך הכל חודשיים פחות או יותר אבל איתו זה מרגיש אחרת. יותר מאננס ויותר מהאידיוט אחריו. הוא הרבה יותר טוב, כמעט מושלם.

אני מודעת לזה שיש לו פגמים וכבר למדתי להכיר כמה ולאהוב אותם. בדיוק כמו שהוא אוהב את שלי. 

אני לא מסוגלת עדיין להביא ב 100% את איך שאני מרגישה אבל אני מצליחה להגיד לו יותר ממה שהצלחתי להגיד עד עכשיו לגבר. בכל מקרה, זה לא משנה. הוא מודע לאיך שאני מרגישה, הוא רואה לי את זה בעניים, כמו שכתבתי בפוסט הקודם. 

בכל פעם שאני מנשקת אותו אני לא יכולה להתנתק. וכשהוא נוגע בי אני מרגישה שאני יכולה לפרוש כנפיים ולעוף. כשאנחנו מסתכלים אחד על השני, העולם זורק אותנו מהמציאות וממשיך לבד כשאני והוא נמצאים במקום חדש, מן יקום מקביל בו הזמן נעצר עד שדרכנו מתפצלות חזרה לצבא ביום ראשון. 

הוא החבר הראשון שאמר לי שאני יפה.

הוא החבר הראשון שמכבד אותי בתור מי שאני.

שמעריך כל סנטימטר בגוף שלי. 

שאני לא צריכה להסתיר ממנו דברים או לחשוב פעמיים לפני שאני מדברת.

הוא מצחיק אותי. 

אני מרגישה חשופה איתו אבל זה מרגיש לי טוב. 

יותר מכל, הוא החבר הראשון שאמר לי "אני אוהב אותך" .

היה שווה לחכות עד עכשיו כדי למצוא אותו ולא להתפשר על פחות ממה שמגיע לי.

הייתי רואה בנות מנפנפות בבני הזוג שלהם ומעלות מיליון תמונות לאינסטגרם ולפייסבוק יחד עם הצרוף משפט "החצי השני של חיי!". לא שאני אומרת שזה לא יכול להיות באמת אהבה ולא שאני אומרת לא לעלות תמונות יחד, אבל סתם שתדעו, הזוגות האלה לא הבכרח מאושרים.

אני הייתי בטוחה הרבה זמן שכן.

אבל אושר אמיתי הוא לא חיוך בתמונה. הוא חיוך פנים מול פנים, מול האחד שאת אוהבת. בלי סוף.